החג בטבע

פסח

על חודש ניסן / אליעזר שמאלי, 1965

תלמוד בבלי, ראש השנה י"א:ע"א — ר' יהושוע אומר: בניסן נברא העולם, בניסן נולדו אבות, בניסן מתו אבות, בפסח נולד יצחק…

מנין שבניסן נברא העולם: שנאמר: "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי" ; איזהו חודש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פרות? הוי אומר:
זה ניסן.
העובר את ארץ ישראל בתקופת שנה זאת ברגל או אפילו ברכב – עינו תלאה כמראות שפע הפריחה המצוי בכל אשר יפנה. כמרבד צבעוני עצום אחד שטוחה הארץ מצפון עד הנגב ומים עד מזרח, והר וגיא, גבעה ועמק טבולים גודש צבעים מגוונים בכל צבעי הקשת. חג לצמחיית הארץ בתקופת שנה זאת. אביב במלוא משמעות המילה. אך המסתכל בעין פקוחה בים הפריחה שלפניו ירגיש, שבירכתיים, בשולי היריעה המנוקדת, מתגנבת לאיטה הכמישה, ופה ושם מתחילה להתגלות הקרחה. נראה שמתוך כוונה וידיעה, כביכול, רוכז שפע הפריחה בתקופה קצרה ומוגבלת, כי הנה הנה הגשם חולף הולך לו והחמה יוצאת מנרתיקה. השפעת המזרח גוברת מיום ליום על השפעת המערב. תקופת הגשמים, שנלחמה מלחמה עיקשת יום-יום ולא ויתרה על שררתה – נכנעה סוף-סוף בפני ימות החמה ונסתלקה. באופק עולה ערפל החמסין ומשב הבלו פורץ ועובר את הירדן ומשתער מערבה ובעקבותיו – הכמישה והנבילה. הנה מצהיבים עלי החצב והעירית ומתייבשים לעיניך ממש בחלקת הבור הססגונית והרעננה. בשדה התבואה הגואה והחומר כולו מכתימים הדודאים ומתחילים להפיץ את ריחם החריף. הדשאה הירוקה והרעננה – פנים אחרות לה פתאם, והיא מרכינה ראשה וקומלת. בחלקת הבור מופיעים המוני זרעים של רבים מצמחי החורף החד-שנתיים, ובנוף הרך והעדין מתנשאים לפתע ומשתלטים בקשיותם וחוצפתם ה"קוצים" למיניהם, המושיטים שיכים במקום פרחים.

הפרחים האדומים/עזריה אלון

מה כל הפרחים האדומים האלו? איך מבחינים ביניהם? נעזרנו במיודענו

עזריה אלון מתוך ספרו 77 שיחות על טבע, כרך א'.

חמישה מיני פרחים אביביים נפגשים בארץ באפריל, משתרעים על פני המישורים והמדרונים, יוצרים לעיתים משטחים דוקרי עינים, ואחרון אחרון – דומים במקצת זה לזה, וגורמים ערבוביה וחולשת הדעת לאלה הסבורים, כי לעולם לא יוכלו להבחין בין מין למשנהו. למען עידודם של אלה נכתבים הדברים הבאים, והפרחים בהם מדובר הריהם, כמובן – הכלנית, נורית אסיה, הדמומית, הצבעוני והפרג.

לפני שנוכיח כי אין שום הצדקה לטעות בהבחנה בין אחד הפרחים הללו לבין משנהו – נודה כי בדבר אחד דומים כולם להפליא: לכל חמישתם אותו צבע אדום עז, וקשה להבדיל בין מין למין, לפי הצבע בלבד. בזה נגמר הדמיון.

שלושת הראשונים שייכים למשפחת הנוריתיים. מאחר שהם רוב, נציג תחילה אותם, אחד אחד, ונציין את סימניהם האופייניים.

הכלנית האדומה
-הכלנית האדומה היא המקדימה מכולם. ההבדל היסודי בינה לבין כל השאר עלי העטיף שלה אינם מבריקים, אלא קטיפניים. הפרח פתוח לרוחה, בניגוד לצבעוני ולפרג, שפרחיהם סגורים למחצה, אין לה עלי גביע. מתחת לעטיף הצבעוני יש שלושה עלים ירוקים, הדומים אמנם לעלי גביע, אך קל להוכח כי אין הם כאלה: אין הם צמודים לעטיף, והוא מתרחק מהם ככל שגיל הפרח
עולה. מספר עלי העטיף – חמישה ומעלה, לרוב ששה, בבסיס כל עלה כתם לבן, שאינו נראה בפרח הצעיר, אך הולך וגדל מיום ליום — בכלניות הנגב קטן הכתם הלבן –. במרכז – כדור קטיפני שחור, גוש הצלקות וסביבו זר אבקנים. כל פרח נישא יחיד על גבעולו – והוא הדין בפרג ובצבעוני – הצמח בעל פקעת רב שנתית ועלים מנוצים.

נורית אסיה
נורית אסיה פתוחה ככלנית, אך עליה מבריקים, ולפרחיה עלי גביע. יש פרחים אחדים על כל גבעול. גוש הצלקות במרכז אינו נראה, מאחר שהוא מכוסה כולו אבקנים. מספר עלי הכותרת – לרוב חמישה, אך רבים הפרחים שמספר עליהם גדול יותר. מתחילה בפריחתה עם סיום עונת הכלניות, ומאחרת עד מאי. מספר הפרחים בצמח אחד יכול להגיע לכמה עשרות. לצמח ציצת שרשים מעובים באדמה, והעלים מנוצים – אך שונים משל הכלנית.

הדמומית
הדמומית יחידה ברשימת הנוריתיים שלפנינו שהנה חד שנתית. כאשר היא גדלה בסבך העשבים אינה מסתעפת, לרוב, ואילו בשטח פתוח היא בעלת גבעולים אחדים. לפרחים המבהיקים עלי כותרת רבים, עשרה ויותר, והם נישאים בקבוצות בראשי הגבעולים. יש מינים אחדים, ולרובם פרחים קטנים. רק אלה של המין הגדול מתקרבים במידתם לפרחי הנורית.

הצבעוני
הצבעוני שייך למשפחה אחרת – משפחת השושניים. יש בארץ שלושה מינים אדומים של פרח זה: צבעוני ההרים, צבעוני השרון וצבעוני הנגב. הפרח סגור למחצה, ולו צורת גביע או כד. הפרח אינו נחלק לגביע וכותרת, אלא יש לו עטיף בלבד, ומספר העלים קבוע – תמיד שישה. מול כל עלה – אבקן גדול, ובמרכז הפרח שחלה זקופה, משולשת צלעות, ושלוש צלקות בראשה. בחלקו התחתון של כל עלה עטיף יש כתם שחור מוארך, מוקף זר צהוב. כל פרח נישא בודד בראש גבעול, ולרוב יש רק פרח אחד לכל צמח. הצבעוני הוא רב שנתי בעל בצל חום ושעיר, המעמיק באדמה עד שלושים ס"מ. לכל צמח – שני עלים ארוכים ומסולסלים במקצת, ושלושה עלים צרים וקטנים יותר הנישאים על גבעול הפרח.

הצמח נלחם על חייו בחבלנים – לולא זאת לא היה נשאר ממנו שריד ופליט כבר מזמן. הבצל מציל אותו: עטוף שכבת שעריות וקליפות חומות הוא נטמן במעמקי אדמה – לעיתים הוא מצליח להתחפר בעומק של 30-20 ס"מ. כך יתגבר על שנים – אחדות של קטיפה, אבל אם לא יצליח לעשות זרעים מפרחיו האדומים והיפים אוי ואבוי לעתידו. ארבע או חמש שנים עוברות, מאז נביטת הזרעים, עד שאנו זוכים לראות פרח ראשון. במשך השנים הללו מוציא הבצל בסך הכל עלה אחד בכל חורף, ממלא את הבצל ומתחפר לעומק. רק בשנה הרביעית או החמישית הוא נובט לראשונה בזוג עלים מסולסלים – אות ומופת כי כוונתו לפרוח באותה שנה.

הפרג
הפרג למינהו מסתפק בארבע עלי כותרת, הערוכים בשני זוגות, זה מול זה. הפעם הדברים אמורים בכותרת ולא בעטיף, מאחר שיש לפרח גם שני עלי גביע. אמנם אלה נושרים מיד עם היפתחם, אך על עובדת קיומם אין לערער. בבסיס כל עלה כותרת כתם שחור, ובמין הגדול והנפוץ של הפרג מוקף הכתר בזר לבן. לשחלה צורת פנס רחוב עגול, והיא מוקפת זר אבקנים שחורים. הצמח – חד שנתי. הגבעול המסתעף, הנושא רק פרח אחד בראש כל סעיף, מכוסה זיפים דלילים, ומלא מיץ חלבי. המרבדים האדומים בשדות ובשטחי בור בסוף אפריל וראשית מאי – הפרג עושה אותם.
נו, עדיין אפשר לטעות? אם הפרח בידך – הרי לך סימנים מובהקים להבחין בין מין למישנהו, אבל גם בשדה אין יסוד לבלבול. חמשת המינים נפגשים ביחד רק לפעמים. לרוב שולטים בשטח מין אחד או שנים, וכל איש יכול לעשות לו כמה "סימני שדה" שימנעו ממנו טעות.

לא מיצינו בכך את פרשת אדומי העונה – עדין יש לנו אדמוניות – החורש, מיני פרגה ועוד, אך הללו אינם גלויים לציבור הרחב כקודמיהם. ובכן – אל תתיאש, אפשר להכיר את כל החמש !

על חודש ניסן / אליעזר שמאלי, 1965

הפרחים האדומים

עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו – שיר השירים ב: י"ב

עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו/שיר השירים ב: י"ב
הפסוק הזה התפרש במקורותינו כרמז על הגאולה, בפסח, חג הגאולה, נתבונן בשתי הצפרים, הזמיר והתור.
קטעים מתוך מאמר בהד הגן, תמוז תשל"ב קול הזמיר בארצנו נדירים הזמירים ואם מעוניין מישהו להכיר ציפור זו, או לפחות להינות משירתה, עליו להטריח עצמו אל גדות הירדן או לאחד הואדיות.. העשירים בסבך של הערבה ולהיות ער עד לשעות הקטנות של הלילה.

..לחוויה בלתי נשכחת, לשמיעת השירה הלילית, זכיתי רק בשנת 1939 בהיותי.

" תלמיד בסמינר הקיבוצים בתל-אביב. את אחד מ"טיולי הציפורים המסורתיים הקדשנו במיוחד לזמיר, ובהדרכתו של יהושוע מרגולין וד"ר מנדלסון ירדנו אל גדות הירדן ובילינו לילה שלם בסבך הקנים אשר בקרבת גשר אלנבי. חזרנו על מבצע זה במסגרת טיול ליד כפר רופין בשנת .1942 בפעם השלישית נהניתי מקונצרט לילי נפלא בשעת שמירה על מכון המים של קיבוצי שעל חוף הירמוך. כבר קולות הקריאה הקצרים הם עדינים ביותר – מיני הוי -ויט רכים להפליא. בעקבות אלה באים סילסולי השירה המלודיים. המיוחדים שבהם הם המעברים והחליפות דרך כל סולם הצלילים מנמוך לגבוה ומקולות בעלי עוצמה קטנה עד לקולות רבי עצמה המהדהדים למרחקים. בעושר הגוונים יכול הזמיר להתחרות עם הטובים שבאמני החליל. משום כך אין טעם להפליג בתיאורי מילים. הקוראים המעוניינים לקבל מושג מה מאמנות שירה זאת, יכולים להאזין לתקליטים שבהם הונצח קול הזמיר ואשר מצויים ברשותם של מוסדות מדע או חובבי ציפורים.
מ"עת הזמיר" ל"קול התור / דב הלוי, קיבוץ בית זרע בניגוד לשכנו לפסוק נמנה התור עם הציפורים הנפוצות ביותר בארצנו ואפשר לפגוש אותו ללא מאמץ במשך מחצית השנה: מחודש ניסן ועד אלול. אורך גופו כ- 23 ס"מ. צבע הראש, חלק מהגב והחזה – כחול אפור. צידי הכנף – צבעם חום מנוקד נקודות שחורות, ושחורים גם קצות הכנפיים והזנב. כשהוא פורש את זנבו בהתרוממו באוויר בולטים בו השוליים הלבנים. סימן ההיכר הבולט ביותר: כתמים לבנים משני צידי הצוואר, שבהם עוברים שני פסים שחורים, לפי תיאור זה אפשר להכירו ולכן אין כל ספיקות לגבי זהותו. דא עקא.

שבאותו פסוק מפורסם מדובר דווקא ב"קול" התור. ופה מתעוררים קשיים מסוימים אם נרצה לייחס את הקול לתור המצוי. הוא אמנם חוזר לארצנו מאזורי הדגירה אשר באפריקה בחודש ניסן, אך קול המייתו החד-גווני האופייני עדיין אינו נשמע בחג הפסח, שבו נהוגה קריעת שיר השירים לפי המסורת היהודית.

התורים מצטרפים למקהלה האביבית של ציפורי השיר רק עם התחלת הדגירה אצלם, החלה שבועות מספר אחר כך, כלומר: לא בעונת הזמירה ואף לא בימי קציר העומר, אלא בעיצומו של הקציר ממש. לשיא מגיעים הקולות האלה בערך בתקופת חג השבועות.

צלילי הקו-קו-קו הרמים, הנשמעים בעת קריאת הפסוק הנ"ל, בוקעים כנראה מגרונו של תור אחר – תור הצווארון. קרובו זה של התור המצוי גדול ומגושם ממנו במקצת. צבעו כחול אפור פחות או יותר אחיד, ובחלק האחורי של צווארו יש פס כהה יחיד. מכאן גם שמו. הוא יציב בארץ ונפוץ ברוב האזורים, פרט לסביבות הרריות והנגב הדרומי. בתקופת החורף, כשהוא משוטט הריהו מגיע גם

אל מחוץ לתחומים אלה. את קולו שומעים במעט במשך כל השנה, אך לשיאה מגיעה השירה כמובן בעונת הדגירה, המתחילה בחודש ניסן.

עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו/שיר השירים ב: י"ב
הפסוק הזה התפרש במקורותינו כרמז על הגאולה, בפסח, חג הגאולה, נתבונן בשתי הצפרים, הזמיר והתור.
קטעים מתוך מאמר בהד הגן, תמוז תשל"ב קול הזמיר בארצנו נדירים הזמירים ואם מעוניין מישהו להכיר ציפור זו, או לפחות להינות משירתה, עליו להטריח עצמו אל גדות הירדן או לאחד הואדיות ..העשירים בסבך של הערבה ולהיות ער עד לשעות הקטנות של הלילה.

..לחוויה בלתי נשכחת, לשמיעת השירה הלילית, זכיתי רק בשנת 1939 בהיותי.

" תלמיד בסמינר הקיבוצים בתל-אביב. את אחד מ"טיולי הציפורים המסורתיים הקדשנו במיוחד לזמיר, ובהדרכתו של יהושוע מרגולין וד"ר מנדלסון ירדנו אל גדות הירדן ובילינו לילה שלם בסבך הקנים אשר בקרבת גשר אלנבי. חזרנו על מבצע זה במסגרת טיול ליד כפר רופין בשנת .1942 בפעם השלישית נהניתי מקונצרט לילי נפלא בשעת שמירה על מכון המים של קיבוצי שעל חוף הירמוך. כבר קולות הקריאה הקצרים הם עדינים ביותר – מיני הוי -ויט רכים להפליא. בעקבות אלה באים סילסולי השירה המלודיים. המיוחדים שבהם הם המעברים והחליפות דרך כל סולם הצלילים מנמוך לגבוה ומקולות בעלי עוצמה קטנה עד לקולות רבי עצמה המהדהדים למרחקים. בעושר הגוונים יכול הזמיר להתחרות עם הטובים שבאמני החליל. משום כך אין טעם להפליג בתיאורי מילים. הקוראים המעוניינים לקבל מושג מה מאמנות שירה זאת, יכולים להאזין
לתקליטים שבהם הונצח קול הזמיר ואשר מצויים ברשותם של מוסדות מדע או חובבי ציפורים.
מ"עת הזמיר" ל"קול התור / דב הלוי, קיבוץ בית זרע
בניגוד לשכנו לפסוק נמנה התור עם הציפורים הנפוצות ביותר בארצנו ואפשר לפגוש אותו ללא מאמץ במשך מחצית השנה: מחודש ניסן ועד אלול. אורך גופו כ- 23 ס"מ. צבע הראש, חלק מהגב והחזה – כחול אפור. צידי הכנף – צבעם חום מנוקד נקודות שחורות, ושחורים גם קצות הכנפיים והזנב. כשהוא פורש את זנבו בהתרוממו באוויר בולטים בו השוליים הלבנים. סימן ההיכר הבולט ביותר: כתמים לבנים משני צידי הצוואר, שבהם עוברים שני פסים שחורים,
לפי תיאור זה אפשר להכירו ולכן אין כל ספיקות לגבי זהותו. דא עקא.

שבאותו פסוק מפורסם מדובר דווקא ב"קול" התור. ופה מתעוררים קשיים מסוימים אם נרצה לייחס את הקול לתור המצוי. הוא אמנם חוזר לארצנו מאזורי הדגירה אשר באפריקה בחודש ניסן, אך קול המייתו החד-גווני האופייני עדיין אינו נשמע בחג הפסח, שבו נהוגה קריעת שיר השירים לפי המסורת היהודית.

התורים מצטרפים למקהלה האביבית של ציפורי השיר רק עם התחלת הדגירה אצלם, החלה שבועות מספר אחר כך, כלומר: לא בעונת הזמירה ואף לא בימי קציר העומר, אלא בעיצומו של הקציר ממש. לשיא מגיעים הקולות האלה בערך בתקופת חג השבועות.

צלילי הקו-קו-קו הרמים, הנשמעים בעת קריאת הפסוק הנ"ל, בוקעים כנראה
מגרונו של תור אחר – תור הצווארון. קרובו זה של התור המצוי גדול ומגושם
ממנו במקצת. צבעו כחול אפור פחות או יותר אחיד, ובחלק האחורי של צווארו
יש פס כהה יחיד. מכאן גם שמו. הוא יציב בארץ ונפוץ ברוב האזורים, פרט
לסביבות הרריות והנגב הדרומי. בתקופת החורף, כשהוא משוטט הריהו מגיע גם
אל מחוץ לתחומים אלה. את קולו שומעים במעט במשך כל השנה, אך לשיאה
מגיעה השירה כמובן בעונת הדגירה, המתחילה בחודש ניסן.