לימוד חג שבועות למחנכת ולמורה

שבועות
  1. תעודת זהות שבועות

שם החג: שבועות

שמות נוספים: חג הקציר, חג הביכורים, עצרת, חג מתן תורה, חג החמישים/ חג היובל.

מועד: ו' סיוון.

סיבת החג, אירוע:  ראשית קציר החיטה. ציווי עליה לרגל והבאת ביכורי החיטה לבית המקדש.

מעמד הר סיני – ביום זה, לפי המסורת, ניתנה התורה לעם ישראל.

דמויות: רות המואביה – כלתה של נעמי החוזרת עימה ממואב למרות שאינה מחויבת. היא מסייעת בגאולת האדמה של משפחת נעמי. סבתא רבה של דוד המלך. נעמי – אלמנת אלימלך מבית לחם, חמותה של רות, החוזרת ליהודה. בעזרת רות ובעז היא גואלת את אדמת משפחתה, ומעמידה נצר למשפחה. בעז – נושא את רות לאישה, לוקח תחת חסותו את נעמי וגואל אדמות משפחתה. סבא רבה של דוד המלך.

 

מצוות החג

  • שבתון.
  • בתקופת בית המקדש: עליה לרגל, קורבן ושני לחם, תחילת הבאת הביכורים.

מנהגי החג

  • אזהרות: פיוטים מיוחדים לחג, שעיקר עיסוקם מנין תרי"ג מצוות.
  • אקדמות: פיוט כתוב ארמית שנאמר לפני קריאת התורה בחג השבועות. (אשכנז)
  • הבאת ביכורים: בהתיישבות העובדת בארץ, נתחדש מנהג הבאת ביכורים מתוצרת האדמה (ואחר-כך גם התעשייה) בטקס מרשים. גם בבתי הספר בהתיישבות הציונית היה נהוג שכל ילד מביא טנא פירות וירקות, והתמורה קודש לקרן הקיימת.
  • חלות מיוחדות לשבועות: 'עוגות הר סיני', חלות בעלות שבעה קפלים או שבע שכבות כנגד שבעת הרקיעים שה' ירד דרכם לתת תורה לישראל. בעדות שונות נהגו גם לאפות חלות בצורת סולם – עליית משה להר סיני, בצורת לוחות הברית ועוד …
  • ירק לשבועות: נהוג לקשט את ריצפת בית הכנסת והבתים בירק, ענפים ופרחים. למנהג זה כמה טעמים אפשריים: זכר לחג הקציר. זכר למתן תורה שהיה בהר הירוק . זכר לנס שנעשה למשה רבנו בין קני הסוף. זכר למדרש בו נמשלה התורה לשושנה בין החוחים.
  • כתובה לחג השבועות: נהוג קרוא טקסט שירה או פרוזה שהוא מעין כתובה בין ישראל לתורה, או בין הקדוש ברוך הוא לישראל, שיום מתן תורה הוא יום הנישואין. (ספרד )
  • מאכלי חלב וגבינה: נהוג לאכול בשבועות מאכלי חלב וגבינה ודורשים למנהג טעמים אחדים:
    • בשיר השירים נמשלת התורה לדבש וחלב: "נפת תטפנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך" (שיר השירים ד', י"א ).
    • זכר לחלב שינק משה משדי אשה עבריה.
    • שנאמר: "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם" (במדבר כ"ח ) – ראשי תיבות "מחלב".
    • במעמד הר סיני כיוון שניצטוו בני ישראל לאכול בשר כשר ולא היו להם כלים כשרים, לכן אכלו דברי חלב.
    • חלב בגימטריה – ארבעים, כנגד ארבעים יום וארבעים ליליה ששהה משה על הר סיני .
  • מגילת רות: נהוג לקרוא מתוך קלף את מגילת רות בבית הכנסת לפני קריאת התורה. מדוע קוראים את המגילה בשבועות?
    • סיפור המגילה מתרחש בזמן הקציר.
    • דוד המלך, שהמגילה עוסקת בייחוסו, נולד ומת ביום זה, לפי המסורת.
    • מגילה זו נחשבת גם 'מגילת הגרים' וביום מתן תורה נתגיירו ישראל.
  • מי ישועות: מנהג של יהודי צפון אפריקה שחדר ארצה, לשפוך מים על כל עובר ושב.
  • עשרת הדברות: נהוג לקרוא את עשרת הדברות בציבור כחלק מן התפילה. זכר לנוהג שהיה קיים בית המקדש.
  • שבעת המינים: שבעת מיני הפירות שנתברכה בהם ארץ ישראל: "מהם נצטוו להביא ביכורים לבית המקדש". הפכו לאחד מסמלי החג שנתחדש מראשית הציונות בארץ.
  • שושנתות: מגזרות נייר שנוהגים להדביק על חלונות הבתים במיוחד לכבוד חג השבועות. משלבות חיתוכים דקורטיביים וסמלי חג השבועות.
  • שני תבשילים: נוהגים לאכול שני תבשילים: אחד של חלב ומאוחר יותר אחד של בשר לזכר קרבן פסח ולקרבן חגיגה. לכל אחד מהתבשילים לחם משלו כנגד שני הלחם שהקריבו ביום הביכורים.
  • תיקון ליל שבועות: 'משמרה' (בנוסח הספרדי): נוהגים לא לישון ולעסוק בלימוד בליל החג. התיקון המסורתי מכיל קטעים מן התורה ומן התורה שבעל-פה וקטעים קבליים. המנהג מופיע בזוהר כמנהג פתיחת השמיים לקבלת התורה מחדש. הוא חודש ע"י האר"י ומאז נתפשט. בשנים האחרונות נהוג לקיים 'תיקון ליל שבועות' בתכנים חופשיים, כלילה המוקדש ללימוד.

שמות החג

שם הסבר
חג שבועות החג נחוג שבעה שבועות מפסח וראשית העומר, ולסיים את תקופת ספירת העומר.
חג קציר תחילת קציר החיטה, והבאת ביכורי חיטה למקדש.
חג ביכורים ממועד זה מתחילה הבשלת שבעת המינים ומתחילה הבאת הביכורים. בעידן הציוני טקס הבאת הביכורים הוא המאפיין המרכזי של החג.
מתן תורה על פי המסורת זהו מועד מעמד הר סיני ומתן עשרת הדיברות.
עצרת התכנסות עליה לרגל להבאת הביכורים, וגם החג עוצר את ספירת העומר.
חג החמישים/ חג היובל סופרים חמישים יום מפסח. ספירת שבעה שבועות מקבילה לספירת שבע שנות שמיטה ובסופה שנת היובל.
רגל אחד משלושת הרגלים.
  1. ביכורים – מקורות

א. מקורות למצווֹת ביכורים

 

בראשית פרק ד'

(ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיקֹוָק: (ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְקֹוָק אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ.

 

שמות פרק י"ג'

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.

 

שמות פרק כ"ב

(כח) מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי: (כט) כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי.

 

במדבר פרק ט"ו

(כ) רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ: (כא) מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַיקֹוָק תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם.

 

ויקרא פרק כ"ג

(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.

 

דברים פרק י"ח

 (ג) וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה: (ד) רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ: (ה) כִּי בוֹ בָּחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם יְקֹוָק הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים.

ב. משמעות המצווה

"הבאת ביכורים אל האלים או הרוחות נראית בעיני האדם כהכנה יעילה לקראת אכילת היבול החדש. הכוחות העליונים קיבלו את חלקם, והאדם חופשי עכשיו ליהנות מהשאר. על פי השקפה זו, היבולים נתפסים כמתנת האל לאדם. על כן, מוטלת על האדם החובה להביע את תודתו והוקרתו לאלים המיטיבים, והדרך לעשות זאת היא לתת להם מנה יפה." (ג'יימס פראזר, The Golden Bough).

 

 

 

 

 

 

משלי פרק ג'

(ט) כַּבֵּד אֶת יְקֹוָק מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ: (י) וְיִמָּלְאוּ אֲסָמֶיךָ שָׂבָע וְתִירוֹשׁ יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ: "מצוות הבאת ביכורים לבית המקדש, היא מצווה שיש בה עדות גדולה: שכל איש ישראל העיד על עצמו מן המקום אשר בחר ה' לשכן שמו שם, כי לא כפוי טובה הוא ולא רם לבבו ולא שכח את תחילתו וזוכר את כל חסדי ה' אשר עשה עימו…" (ספר התודעה, הרב אליהו כי טוב, קנח).

ג. מתי מביאים ביכורים?

משנה מסכת ביכורים פרק א

מעצרת (=שבועות) ועד החג (=סוכות) מביא (=ביכורים) וקורא (=מקרא ביכורים), מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא…

אין במקרא ובמשנה מועד כלשהו להבאת הביכורים… אם תצא החוצה ערב חג הביכורים ותבדוק את מצב ההבשלה של שבעת המינים, יסתבר לך שכל חמשת מיני הפירות נמצאים רק בפריחתם, ובמקרה הטוב לאחר החנטה…

חודש סיוון הוא חלק מהעונה החקלאית הבוערת. בעונה זו מרבית היבולים עדיין בשדות והם חשופים לסכנות רבות: שריפות, גשמים, רוחות ושודדים. האם סביר להניח שכל החקלאים יכלו לעזוב את השדות בחודש זה לתקופה של שבוע לפחות?

במסכת ביכורים נאמר "הגיעו קרוב לירושלים שלחו לפניהם" (ג, ג) – מדוע צריכים היו מביאי הביכורים לשלוח משלחת לירושלים שתודיע על בואם?

המסקנה המתבקשת מכל זה היא שהעולים לא הגיעו במועד קבוע וידוע, אלא במשך מחצית השנה שבין שבועות לבין חנוכה. כך אפשר להבין את הנאמר "הגיעו קרוב לירושלים שלחו לפניהם": העולים שלחו שליחים שיודיעו על בואם, שכן הם לא באו ביום חג מסוים, אלא באחד הימים שבין שבועות לחנוכה. והרי אין לצַפות מתושבי ירושלים שיישבו כל אותה מחצית השנה ויחכו לעולי הרגל.

שבועות אם כן היה היום בו מותר היה להתחיל להביא את הביכורים, וכל אזור ואזור התארגן לפי מועדי ההבשלה שלו.

(שבועות – מדריך למורה, עורך: יורם גורן, מכללת אורנים, 1990 עמ' 26-29)

ד. מנחת שתי הלחם – ביכורי החיטה

שמות פרק לד פסוק כב

וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה:

 

ויקרא פרק כג

(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: (טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק: (יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק: (יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק: (יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים: (כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן: (כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:

ה. טקס הבאת הביכורים ומקרא ביכורים

 

דברים פרק כ"ו

(א) וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: (ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:

(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְקֹוָק אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: (ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְקֹוָק וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: (יא) וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:

משנה מסכת ביכורים פרק ג'

משנה א

כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבִּכְּרָה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר: 'הרי אלו בכורים'…

משנה ב

כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים. וְלַמַשְׁכִּים היה הממונה אומר: 'קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו':

משנה ג

הקרובים מביאים תאנים וענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו. החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שָלְחוּ לפניהם ועיטרו את ביכוריהם. הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים. וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם: 'אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום':

משנה ד

החליל מכה לפניהם, עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה. הגיע לעזרה ודיברו הלויים בשיר: "ארוממך ה' כי דִלִּיתָנִי ולא שִֹמַּחְתָּ אויבַי לי" (תהלים ל):

משנה ו

עודהו הסל על כתפו, קורא מ'הגדתי היום לה' אלהיך' (דברים כו) עד שגומר כל הפרשה. ר' יהודה אומר: עד 'ארמי אובד אבי'. הגיע ל'ארמי אובד אבי' מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו, וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו וקורא מ'ארמי אובד אבי' עד שהוא גומר כל הפרשה ומניחו בצד המזבח והשתחווה ויצא:

  1. על מגילת רות ודמותה של רות

רוּת היא דמות מקראית, הגיבורה העיקרית של המגילה, והסבתא רבתא של דוד המלך על פי המקרא. מגילת רות מספרת את סיפורה של משפחת אלימלך המיוחסת משבט יהודה, שעקב הבצורת והרעב עוזבת את מולדתה והולכת לשדה מואב, אחד מאויבי ישראל באותה תקופה. לאחר זמן מת אבי המשפחה אלימלך.

ובניה של אותה משפחה, מחלון וכיליון, מתחתנים עם שתי מואביות, רות ועורפה ‏‏[1], שעל פי חז"ל היו בנותיו או נכדותיו של עגלון מלך מואב[2]. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים, ונותרות רק נעמי, אם המשפחה, ושתי כלותיה. לאחר שלא נותר לה דבר, ולאחר שהיא שומעת כי הבצורת בארץ ישראל פסקה, מחליטה נעמי לחזור למולדתה אבלה, חפויה וענייה, ומפצירה בכלותיה להניח לה, כי אין לה דבר לתת להן, היא מבקשת להפרד מהן. לעומת עורפה שנשמעת לה וחוזרת למשפחתה, רות מתעקשת ודבקה בחמותה, ואומרת "עמך עמי ואלוהיך אלוהי", ומתעקשת שרק המוות יפריד ביניהן (מגילת רות א' י"ז).

לאחר שהן חוזרות לבית לחם, הולכת רות ביוזמתה ובברכתה של חמותה לשדות, ללקט שיבולים אחר הקוצרים כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים (מתנות עניים). ביום הליכתה אל השדה מושכת רות את תשומת לבו של בעל השדה, בעז. בעז מברר אצל הנערים הקוצרים אודותיה, ומתוודע לעובדה שהיא קרובתו, כלת דודו אלימלך, ולפיכך מבקש ממנה שלא תלך לשדה אחר, אלא תלקט רק בשדהו, ומן הנערים הקוצרים מבקש הוא להעניק לה יחס מיוחד ולא להטריד אותה, ומפגין כלפיה יחס חם. לאחר תקופה, יועצת נעמי לרות ללכת בלילה אל הגורן שם שוהה בעז בעת זמן זריית השעורים, ולשכב למרגלותיו במטרה לגרום לבעז לשאת אותה לאישה (מגילת רות ג' ד'). נראה כי נעמי מבקשת ממנה להשתמש לצורך כך ב"נשק" הפיתוי. אין זו מצוות ייבום במובן הפשוט, אך זה קשור למנהג הייבום – נישואים בין אשת המת לקרוב משפחתה.

רות נשמעת לה, מתרחצת, מתבשמת ולובשת את שמלותיה, ויורדת בלילה אל הגורן ושוכבת למרגלות בעז. כשבעז מתעורר מבקשת ממנו רות לישאה "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה". בעז נעתר, אולם מעלה בעיה תחוקתית: יש מישהו קרוב יותר ממנו ולפיכך שמורה לו זכות ראשונים אם יחפוץ להתחתן עם רות. אולם הוא מבטיח כי אם לא יחפוץ הקרוב השני לישאה, ישאה הוא. למחרת בטרם עולה השחר הוא משלחה חזרה לביתה. למחרת המפגש הוא עולה לשער העיר ופוגש שם את הקרוב השני המכונה "פלוני אלמוני", וששמו האמיתי כנראה נמחק על ידי כותב המגילה כביקורת על מעשיו. לאחר שהקרוב השני אינו רוצה לממש את זכותו, בשל החשש להשחית את נחלתו ואת זרעו בנישואים אלו (מגילת רות ד' ו'), (בשל האיסור על קבלת גרים ממואב), מתחתנים בעז ורות. מזיווג זה נולדה מלכות דוד, כפי שמספרת המגילה:

וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד.

אפשר לראות בסיפור את הסובלנות שהייתה קיימת כלפי גרים בתרבות הישראלית בכלל ובשבט יהודה בפרט. יתר על כן, הסיפור אודות רות המואביה מדגיש מאוד את הבחירה החופשית של האדם לעומת הייחוס שלו, וקובע כי אפילו גר שמגיע ממדינה אויבת והופכית לתרבות הישראלית כמו מואב, נמדד רק על פי מעשיו, ולמעשה מתקבל על ידי הגורמים האריסטוקרטים של שבט המלכות והופך להיות עצם מעצמיה של המלכות הישראלית. עץ היוחסין (על פי מגילת רות, ספר שמואל ודברי הימים), מראה את מרכזיותה של רות, ששדרת המנהיגות בממלכת יהודה משתלשלת ממנה.

חג שבועות – בין חג קציר לחג מתן תורה 

קציר וביכורים

כב וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים;                   (שמות ל"ד)

טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.  טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַיהוָה.  יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים–סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה:  בִּכּוּרִים, לַיהוָה.   יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל-הַלֶּחֶם, שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה, וּפַר בֶּן-בָּקָר אֶחָד, וְאֵילִם שְׁנָיִם:  יִהְיוּ עֹלָה, לַיהוָה, וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם, אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחֹחַ לַיהוָה.  יט וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּאת; וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה, לְזֶבַח שְׁלָמִים.  כ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁנֵי, כְּבָשִׂים; קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה, לַכֹּהֵן.

כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם–כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ:  חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם.  כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.              (ויקרא כ"ג)

ט שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ:  מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.  י וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ–מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ, אֲשֶׁר תִּתֵּן:  כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יא וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ–בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, שָׁם.                                                                                                (דברים ט"ז)

מתן תורה

א בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם–בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי.  ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר.  ג וּמֹשֶׁה עָלָה, אֶל-הָאֱלֹהִים; וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה, מִן-הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  ד אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי.  ה וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי–וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ.  ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(שמות י"ט)

טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.  יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר.  יח וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד.  יט וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.  כ וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה.                                                                                                           (שמות י"ט)                                                                                               

תנו רבנן: בשישי בחודש ניתנו עשרת הדיברות לישראל רבי יוסי אומר: בשבעה בו.                     (תלמוד בבלי)

אתה בחרתנו-

"אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות וקידשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת; ותיתן לנו ה' אלוהינו באהבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, את-יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו, מקרא קודש זכר ליציאת מצריים"                                                                                                                                    (מתוך תפילת שמונה עשרה לשבועות)

חידוש החג החקלאי

"הנה זוהי מהפכה אמיתי, כך פרצנו פרץ ונחוג את החג בצורה שונה שחגגו אבותנו בגולה, עתה חזרנו אל השדה. בגולה היה זה חג של בית, מלא תוכן רוחני, עם זמירות ותפילות וסמלי חג לשרידי הפאר הפיזי שהיה בעבר. וכשם שעבודת האדמה כיום הזה, שאנו קודחים בארות ונוקבים בסלע, עד להגיענו למי התהום הזכים, כך מצווים אנחנו לחתור ולחדור אל מקור חגינו ולהעלותם מתהומות חיי העם היהודי בעבר את "מי התהום, הזכים ביותר של תרבותינו העתיקה כדי לשוב ולהזרימם בצינורות ההשפעה שניסתתמו במשך השנים של תקופת הגולה.                                                                                  יצחק מיכאלי, שבועות תרפ"ו

חג הביכורים וחג מתן תורה

אבל אל נא תשכחו דבר אחד עיקרי! והוא כי השרשרת הלאומית של האומה מתחילה בחג שאנו חוגגים היום: חג השבועות, חג זה לא היה רק חג הטבע, חג הביכורים של פרי האדמה והעבודה: זהו יום "מתן תורה" ובו היינו לעם. ואין להפריד בין שני החגים האלה. ביום אחד נוצרנו כאומה ונעשינו עם עובד אדמתו בזיעת אפיו. פירוד זה יכול להעמיד אותנו בפני מכשולים, שעמדו בפנינו במשך הדור האחרון ועלינו להמנע מהם.

מנחם אוסישקין- נאום בחגיגת הביכורים בחיפה תרצ"ב 1932

חברים ההרגשתם בזכות הזאת, בזכות להחיות מנהג קדומים, לקדש מנהג קדומים, שאנו בני דורנו זכינו לו, מנהג שטעם לו וכל-כך הרבה תרבות בו. הוא מספר לנו שהננו עם ללא מתמול נולדנו, מנהגים של שלושת אלפים שנה אנו מקדשים עכשיו והחג הזה עודנו בטעמו וברעננותו עומד. לא מאתמול נולדנו. רבות עברנו וראינו. השרשרת שלמה. הננו ממשיכים בה. כל הטוב מעברנו, מהזמנים העתיקים אותו נחדש ונקדש, ואת הזר לרוחנו – נוציא. עבר מפואר וגם חדשני. חג רענן חוגגים אנו בשרשרת העבר… הידענו להעריך את הקרן הקיימת? הרי בלעדיה היינו לאבק פורח. וזה היום שנעריך את ערכה הגדול של הקרן הזו – שנתנה לנו את העמק הזה שמסביבנו, ושעתידה עוד לתת לנו ולגאול לנו אדמות רבות…

ולא רק בחג הביכורים היום, אם כי הוא עצמו מספיק שנחוג אותו בכל התלהבותנו – היום גם חג מתן-תורה, שניתנה לנו מאל אחד, רואה ואינו נראה. תורה זאת נתנה לנו את המצפון האנושי, שגם הוא רואה ואינו נראה… תורה שנתנה את השבת, יום שביתה ומנוחה לעובד אחרי שישה ימי עבודה. תורה אשר שיחררה עבדים באשר הם…

באותה עת קדומה, קמו שני פלאי תבל: הפירמידות במצרים והתורה של עם ישראל, הפירמידות בעמל ישראל קיימות והן דוממות וקרות כאבן, בהשוואה לפירמידה של תורת ישראל, רוחה ממלאת עולם. היא שדורשת חוקה אחת לגר ולתושב, תורה שמצווה לזכור שגם אתה היית עבד והיא קראה דרור לעבדים. פירמידה מוסרית, חיה, ניתנה כחוקה על ידי "אל חנון"…

היום הוא חג כפול; חג הביכורים וגם חג מתן-תורה, תרבותנו נמשכת אלפי שנים ואנו ממשיכים את דרכנו התרבותית.

שלמה לביא, עין חרוד טקס הביכורים תרצ"ז 1937

ביכורים מתן תורה ואנחנו

כל היצירה הלאומית לכל סעיפיה צומחת מן האדמה, הכל בא מן האדמה, כמו שהכל שב אל האדמה. אין מקום לשום צמיחה וגידול של האומה בלי מקור ראשון של התחיה והגידול והיא נקודת המוצא לא רק של החינוך אלא של כל חיי האומה ושל כל יצירה. … הייתי רוצה כי רעיון גאולת הארץ יעלה לגובה גדול כזה שישיה מתפרש באלף פרושים, כמו שיש מ"ט פנים לתורה. …. ילדנו צריכים לדעת כי מי שאינו יוצר מתוך האדמה את כל ערכיו, הוא חצי איש, "לא נקרא אדם הראשון אדם עד שעבד אדמה", אמרו חכמינו … כל הספרות שלנו היא באמת "גאולת הארץ" במשמעה העליונה. התלמידים שלנו צריכים לדעת כי כשם שיש קרקע חומרי שממנו נובעת כל יצירה חומרית, כך יש קרקע רוחנית שממנה נובעת כל יצירה רוחנית, ועליהם לדעת כי בלי מגע עם הקרקע ובלי חרישתו וזריעתו אין מקום לגידול רוחני אמיתי… אין גאולה אחת בלי השניה…

מתוך ביאליק שבע"פ במועצת המורים למען הקרן הקיימת בכפר הנוער בבן שמן כסלו תרפ"ז

חג השבועות ומשמעויות המסורת

כתיבה ועריכה – מורדי שטיין

המילה 'מסורת' אומרת דברים שונים לאנשים שונים. חג השבועות ממחיש אולי יותר מכל חג אחר את התפיסות השונות, כיוון שלחג זה מסורות שונות:

  • מסורת מקראית – כחג חקלאי בתקופת הקציר, עם קרבן העומר, ספירת ימי קציר העומר, שבח והודיה לה' ותחילת עונת הבאת הבכורים משבעת המינים.
  • מסורת חכמים – כחג מתן תורה תוך הבלטת עשרת הדברות, המציינים את תכלית יציאת מצרים; תיקון ליל שבועות.
  • מסורת ציונית-חלוצית – לחידוש ההדגשים החקלאים של החג עם חזרת העם לארץ המקרא, תוך העלמות מסוימת מההיבטים הדתיים.

כיצד מגדירים 'מסורת'?

האם יש מסורות נכונות ולא נכונות?

כמה דורות של מסירה מהווים 'מסורת'?

מומלץ ללמוד יחד או בחברותות את הסיפור הבא, מתוך התלמוד הבבלי.

לפני העיון, כדאי לקרוא ביחד את השאלות המנחות הבאות:

  1. מי הדמות המרכזית בסיפור? נמק את תשובתכם.
  2. מה מלמד אותנו הסיפור על ערך המסורת?


תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט עמוד ב'

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום [לקבל את התורה], מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, [רבונו של עולם] מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות [של תלמידים בבית המדרש של רבי עקיבא], ולא היה יודע [משה] מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע [רבי עקיבא] לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו [של משה]. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.


שאלות:

  1. האם יעלה על הדעת שמשה רבנו שמקבל תורה מפי ה', יושב בבית מדרשו של רבי עקיבא ואינו מבין מילה? נסו להציע הסברים לדבר. ואולי זו סתם הגזמה ספרותית?
  2. מה מרגיע בסוף את משה, ומדוע?

מה מנסים חכמים ללמד אותנו על המורכבות והערכיות של מסורת?

בשנת 1923 החלו חלוצי העמק, עין חרוד, גבע, וכפר טבעון (לימים כפר יחזקאל) לחגוג את החג בתהלוכה חקלאית. חלק ממרכיבי התהלוכה היו בהשראת טקס הביכורים של בית המקדש, לאלו התווספו מרכיבים חדשים שנועדו לתת ביטוי לערכי הציונות והחלוציות.

להלן קטע מזיכרונותיו של מיכאלי, אחד המשתתפים.

השוו את דבריו לקטע התלמודי לעיל.


ומיכאלי [בעקבות התהלוכה החקלאית הראשונה בעין-חרוד, אסרו-חג שבועות תרפ"ג – 1923] ממשיך בפתוס של גאוה חלוצית: "הנה זוהי מהפכה אמיתית, כך פרצנו פרץ ונחוג את החג בצורה שונה משחגגו אבותינו בגולה; עתה חזרנו אל השדה. בגולה היה זה חג של בית, מלא תוכן רוחני, עם זמירות ותפילות וסמלי חג, לשרידי הפאר הפיזי שהיה בעבר. וכשם שעבודת האדמה כיום הזה, שאנו קודחים בארות ונוקבים בסלע, עד להגיענו למי התהום הזכים, כך מצווים אנחנו לחתור ולחדור אל מקור חגינו ולהעלותם מתהומות חיי העם היהודי בעבר את 'מי התהום' הזכים ביותר של תרבותנו העתיקה כדי לשוב ולהזרימם בצינורות ההשפעה שנסתתמו במשך השנים של תקופת הגולה."


  1. עבור מיכאלי, מהם אותם 'מי תהום' שהוא רוצה לחדור אליהם? למה הם נחוצים?
  2. מה לדעתכם המשמעויות של 'מסורת' עבורו? עבורנו היום?