מאוצרות הארכיון

שבועות

עין חרוד, תרפ"ו (1926) – יצחק מיכאלי

החל משעות אחר הצהריים המוקדמות, מורגשת תנועה רבתי בחצר. חברים מקשטים עגלות בירק וענפים, בפירות ובפרחים ובכלי עבודה, כל ענף יתאמץ להפתיע ולעבור את רעהו בפאר עגלתו. ואף לילדים עגלות לפי בתיהם: פעוטונים, גנים ובתי ספר. השנה יוחג החג לראשונה במשותף עם כל ישובי הגוש, אשר יבואו אלינו לעין חרוד בתהלוכת עגלות. כאן יתרכזו כולם. ובשעה 13:00 בצהרים תתייצב עין חרוד בראש התהלוכה, כאשר נושאי הביכורים מובילים ואריהם אנשי המשק והפלחה. עין חרוד תצא לתחנת הרכבת ותיפגש ליד התחנה עם התהלוכות של גבע ועין טבעון [כפר יחזקאל]. משם חוזרים כולם ביחד למחצבת עין חרוד בתהלוכה משותפת.

במחצבה יפגשו עם תל יוסף ובית אלפא וכולם יחד ירדו בתהלוכה אחת גדולה לגורן של עין חרוד. בראש ילכו נושאי הביכורים, אחריהם קבוצת הפלחה עם הכבודה: טרקטור ומחרשתו, דיסקוס, מאלמת, מגוב, עגלה עם תבואה, מכונת דישה עם טרקטור ועגלה טעונת לחם וקמח. אחריה עגלת נטיעות עם עציה. גן ירקות עם ביכורי הירקות, עגלה ללול ולמכוורת. ואחרון חביב – עגלה של ילדים. ואחריהם נוהר כל העם, מי ברגל ומי ברכב. ראש התהלוכה עובר בשער הכבוד ונכנס לגורן ומכריז על טקס הבאת הביכורים.

שי הביקורים הם: שני שקי גרעיני חיטה, כדי חלב, חלות דבש, ששה כבשים. אז יכריז הכרוז על פידיון הביכורים – קודש לקרן הקיימת. הנה כי כן למען העם והמולדת המתחדשים בארצם העתיקה."

הנה זוהי מהפכה אמיתית, כך פרצנו פרץ ונחוג את החג בצורה שונה שחגגו אבותנו בגולה. עתה חזרנו אל השדה. בגולה היה זה חג של בית, מלא תוכן רוחני, עם זמירות ותפילות וסמלי חד לשרידי הפאר הפיזי שהיה בעבר. וכשם שעבודת האדמה כיום הזה, שאנו קודחים בארות ונוקבים בסלע, עד להגיענו למי התהום הזכים, כך מצווים אנחנו לחתור ולחדור אל מקור חגינו ולהעלותם מתהומות חיי העם היהודי בעבר את "מי התהום" הזכים ביותר של תרבותנו העתיקה כדי לשוב ולהזרימם בצינורות ההשפעה שניסתתמו במשך שנים של תקופת הגולה.

 

עין חרוד, תרפ"ח (1928) – יצחק מיכאלי

ובשעה אחת בצהריים תתייצב עין-חרוד על עגלותיה בראש התהלוכה, כאשר אנשי הביכורים מובילים ואחריהם אנשי המשק והפלחה בראש…

קבוצת גבע מובילה ואחריה עין-טבעון [כפר יחזקאל] ועין חרוד במאסף. במחצבה יפגשו עם תל-יוסף ובית אלפא… בדרך לגורן ליד הגבעה יעברו כולם בשער כבוד מקושט… אחרי הפָּרָשׁ יצעדו במלוכד בחורים ובחורות בלבוש ססגוני, כאשר הבחורות נושאות כדים על כתפיהן וזרי פרחים בראשן. הבחורים נשאו במוט אשכול ענבים ענק…

והנה קול החצוצרה מכריז על טקס הבאת הביכורים. בראשונה שירת מקהלת הילדים בלווית כנורות, ומיד לאחר מכן עולות משלחות של המשקים. והנה לפתע יכריז מן דהוא ויפרט את מתנות הביכורים ואת שולחיהם… אז יכריז הכרוז על פידיון הביכורים קודש לקרן הקיימת.

יצחק מיכאלי, "מתרמילי", עמ' 89-91

מגילת רות בנוסח קיבוצי מאוורר / אתי שרעבי

והימים ימי המלחמה הגדולה ובשלטון יושב הליכוד, החליטה משפחת אלימלך לרדת סופית מהארץ ולעשות כסף קל בניכר.

אלימלך האב – מושבניק שורשי שכל אדמותיו עוכלו ועוקלו על ידי הנושים.

נעמי – אשתו,  אשה קשת יום ששוב לא תוסיף ללקט ביצים, לחלוב פרות, לעשב שדות, להחליף פנצ'רים ולטגן צ'יפס ושניצל יום יום.

מחלון – בנם בכורם, ד"ר לפיסיקה גרעינית, עמוס תארים ומוסר עבודה החליט להצטרף להוריו היורדים כשנמאס לו להיות מלצר, שוטף כלים, ג'יגולו ולאכול את הצ'יפס והשניצל של אימו.

כליון – הבן השני, ד"ר, מרצה לענייני גנטיקה, אורז גם הוא חפציו כש"נשבר" לו לשרת שישים יום מילואים בשנה, לערוך ניסויי פוריות בתרנגולות של אימו ובכלל הוא אוהב בלונדיניות ארוכות.

כך ירדה המשפחה בואכה ארה"ב, עמק הסיליקון. בארה"ב מצאו הבנים עבודה, כסף ובעיקר גויות עסיסיות. מחלון נישא לעורפה (לוסי), בלונדינית דקת גו שראשה בעננים ובצ'קים חוזרים.

כליון נשא את רות (קריסטל), גם היא בלונדינית מהממת שראשה היפה עסוק בצדקה, מתן בסתר – והכל על חשבון משכורתו הצנועה של בעלה.

ואז, כשהכל נראה טוב, יפה, חלומי, התהפך הגלגל ובשנה אחת איבדה נעמי את בעלה ושני בניה.

נעמי – אשה חזקה וקשוחה – החליטה לחזור לארצה, מולדתה מוכת שעטנז קואליציוני, אבנים פלשתינאיות ומפעלים מתמוטטים ("לחם עבודה").

ביום גשום וסגרירי בנמל התעופה קנדי ניסתה נעמי להפרד מכלותיה, אך אלה בעקשנות ביקשו לשוב איתה.

את עורפה – לוסי הצליחה נעמי לשכנע, שאין לה מה לחפש בארץ הקודש ועדיף שתמצא לה חתן עשיר מטקסס. עורפה – לוסי הנהנה בראשה הזהוב ונפרדה לשלום.

רות – קריסטל התעקשה לשנות מולדת, אלוהים ובכלל אוירה, נעמי נכנעה לדמעותיה הזולגות של רות קריסטל (ראה "שושלת" כל יום א'), וכך ביום שרב מחניק ומזיע נחתו השתיים אל תוך שביתת עובדי נמל התעופה לוד.

בדרכן לתחנה המרכזית בתל אביב השתמשו בכל הבושם שברשותן כדי לא להריח את ערמות הזבל הנערמות והולכות בעיר.

רות – קריסטל ניסתה לא להתחרט על החלטתה לשנות חיים, מחתה זיעה ונגררה אחרי נעמי הנחושה בדעתה לבקש עזרה מבני משפחת בעלה הקיבוצניקים.

האוטובוס החורק פלט אותן אל תוך הקיבוץ. רות – קריסטל החלה להרגיש קצת יותר טוב כשראתה את מדשאות הקיבוץ והגינות המטופחות. הרגשה טובה זו נפסקה כשעלו לחדר האוכל וכל המבטים הופנו אליהן.

"מי אלו?" התלחשו הקולות.

"איזו חתונה? מתנדבת חדשה וסבתא שלה!" צחקו הרווקים הנצחיים.

בעוד רות – קריסטל חושבת אם להתעלף  או לברוח, התקרב אליהן בחור גבה-קומה, מתולתל שיער, ירוק עיניים, רחב גרם, שזוף – בקיצור טיפוס פלמחניק טיפוסי.

נעמי קפצה על צווארו ויללה קלות: "הו בועז בועז, איך גדלת!" בועז חיכך בגרונו וחשב על הרכילות העסיסית שתפרוץ בקרוב באגפו הצפוני של חדר האוכל. רות – קריסטל החלה גם היא להזיל דמעות מעצם ישותה הצדקת והתפעלותה האוביקטיבית מהאובייקט הישראלי שלפניה.

בועז הושיבן והתקשר להוריו ששמחו שמחה רבה בנעמי, שסוף סוף, אחרי ארבעים שנה מאז שהשתחררה משירות הנח"ל, החליטה להגשים ולהקלט בקיבוץ–היעד שלה.

מפה לשם הסתדרו העניינים על הצד הטוב ביותר. נעמי חזרה ללקט ביצים ולטגן מדי פעם צ'יפס ושניצל במטבח הקיבוצי, ורות – קריסטל הביישנית והענווה עבדה בשדות החיטה, בעיקר בהכנת ארוחת בוקר וצ'ופרים לפלחים. בועז הפך לשומר ראשה ולא נתן לאיש להתקרב אליה יותר מדי ואיים על סידור עבודה שלא להוציאה לשום מקום אחר.

אט אט התאהבה רות – קריסטל בבועז, אך הלה, ביישן כרוני, לא העז ליטול יוזמה. נעמי, שצפתה בזוג מרחוק, החלה לעצב את שימלת הכלה ולתכנן סוף סוף איך יבקש בועז את יד רות – קריסטל.

והימים ימי קיץ לוהטים והלילות עוד יותר, והפלחים חגגו את סיום העונה בשתיה, ריקודים ומתנדבות. בועז השתכר כלוט ונלקח על ידי רות – קריסטל, שגם היא מבושמת קלות, לחדרו הצנוע ושם… נרדמו השנים…

ובחודש יולי נישא הזוג הצעיר בקול ששון ובקול שמחה עם הרבה שתיה והרבה עוגות גבינה. סוף טוב הכל טוב.

אחרית דבר:

בועז ורות הולידו את ישי וישי הוליד את דודו שהפך להיות דוד בן ישי – מזכיר התק"ם הטוב ביותר.

חג הביכורים / יהושע רבינוב (גבת)


והוא מועד ראשית הקיץ הגדול. מועד בשילותן של תבואות החורף ותחילתם  של פירות וירקות מבכירים בבוסתן ובגינה.

אם צבעו השולט של חג הפסח הוא הצבע הירוק – הרי בחג הביכורים משמשים יחד הזהוב עם הירוק. שיבולים אלה שאומרים שירה בניסן – הרי בראשית סיון הם מרכינים מלילותיהן ומחכות ומחכות לסכין הקוצרת.

העשבים הירוקים הופכים גם הם צהובים בעונה זו, והצוהב שלהם הוא צוהב של קמילה, כי הייתה בהם נשמתם הצורבת של החמסינים.

מזגי האוויר היו נתונים עד עתה לחילופים קיצוניים – עומדים בחודש זה להתייצב כי הדרך לקיץ פתוחה. עוד מעט ורוחות המזרח לא יוסיפו לפקדנו ונהיה נתונים רק לחסדן של רוחות המערב.

היום יהיה הולך ומתארך עוד ואורו הלבן והמסנוור של הקיץ ימלא את חלל השדות והגנים. אך הגונים הירוקים של הגנים וחלקות הפרדס יהיו כל הזמן מעניקים לאדם תחושה של רווחה מנגד לשטחי השלפים הפורשים את שממונם המייגע.

 

חג הביכורים, חג ראשית השילומים לעמלו של האדם, וכביתר החגים הגדולים טבוע בו זכרונו ההיסטורי. הוא עולה אלינו מן ספר הספרים שלנו. מן שולי שדמות בית לחם שבמגילת רות האגדית. ברוח הצפונית העוברת בלחש בשדות הדגן הבשלים – צרורה גם רוח קדומים מבושמת בבושם זכרונות מאז, רוח קדומים זו מרעידה מיתרים סמויים בנפשנו. האם לא הגיע הזמן להוציא את נשמת החג הזה למרחב העברי של ימינו ולהפנות את המוני חוגגיו אל אופק החזון הנטוי על שדות שבצוותא?

 

ה-22 במאי 1969

 

 

שבעה שבועות תספור לך / טוביה געש (כפר גלעדי)

 

"שבעה שבועות תספור לך, מהחל חרמש הקמה תחל לספור שבעה שבועות, ועשית חג שבועות" (דברים טז', ט-י)

נראה כי חגי ישראל, שלוש רגלים, לא מדפי התנ"ך באו, אלא מתוך אדמתנו צמחו, בשדותינו גדלו, ונאספו לתוך לחמנו. הטבע מלא אותם תוכן. חגים אלה לא רק אוירת שדותינו הם נושמים, אלא פירות אדמותינו מפארים אותם. הטבע והחג חד הם, בהם שורר מיזוג נפלא של שמחת יצירה והתחדשות – אלוהים, האנוש והטבע מתגלים בכל הדרם, מיזוג שהטבע מגיש לנו, שלימות יצירה אלוהית שוררת בה.

אביבי חודש ניסן, עת חוגגים חג האביב. השחרית בתכלת ודממה תקדם פניך, בשדות תפילת צמיחה לכל זלזל וצמח טבולים בשדות בירק, בשדות בר פורחים עוד פרחים בשלהבת על רקע ירוק. הגנים פריחה ולבלוב, מגני הדרך ריח הפריחה מבשם, זו פריחת הדר – ניחוח אביב – "הניצנים נראו בארץ".

שיבולים ירקרקים רוטטים ברוח בין ערביים עת ידי הקוצר נוגעות בפאת השדה – "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירתה והבאתם את עומר ראשית קצירכם". עומר, עומר, עומר תבואה חדשה.

נראה עתה, עת התקדש החג שהאביב בעיצומו. לא כן בארצנו, חג האביב סיומו. כי האביב בארצנו מצוי בחורף, בין גשם לגשם מופיעה השמש מטוהרת, מרוחצת, קרני פז מחממות ומלטפות את השדות הירוקים. בתוך החורף שרוי האביב.

ממחרת החל ספירת העומר רוח פנים יקבל פניך, מבשר השרב כי הקיץ בא. ספורים עתה הימים, שדות בר מוכים שדפון. כמילה וצהוב מתפשט במרחב. שדות קמה מזהיבים, עמוסי שיבולים כופפים ראשיהם כלתפילה – מצפים לידי הקוצר.

ימי הקציר שמגל, חרמש אלומות נראים עתה כבימים קדומים, אז נמשך הקציר שבועות. חג האביב בחג הביכורים נגע, בנשימה עצורה היו הימים ליוגב, עד שאסף פרי עמלו הגורנה נכנס חג הביכורים. נראה אז כאילו דפי מגילת רות פרושים על שדות הקוצרים.

נתגלתה רות בשדות בית לחם, חן תנ"כי מוליך את הנערה המואביה אחרי הקוצרים, הולכת ולוקטת ומשננת לעצמה – "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". שדותינו – שדותיה שמילאו מאווי נפשה, בגורן מצאה גאולתה… משען וחיק לאהבתה…

עתה כאז מתבשלת הקמה, שיבולים מלאים כופפים ראשיהם מצפים לידי הקוצר שיבוא… בדהרה עולה הקומביין, שדות חיטה בולע, מוצא את הגרעינים ופולט את הקש. אחריו בא המכבש שהופך את הקש לחבילות הנאספות במהירות. שדות השלף המעטים בגליל (רוב השטחים בגנים הם גני פרי ושלחין) מיותמים, לידי החורש מצפים.

כי הרועה ועדרו אינם עוד, בימים עברו הוליך הרועה עדרו בשדות השלף, שבע הצאן מהלקט, שכחה ופאה… דמדומי ערב, אור וצל משחקים מחבואים בהרים, החליל מנעים נגינה ענוגה מלווה יום גווע בסומק השקיעה, עת עתה לשוב לדיר, חליבה ומנוחת ליל לצאן ולרועה. עתה נעלמה תמונה פסטורלית זו מנוף הגליל.

אבל חג הביכורים לשנות קדומים ידמה. החודש סיון, הקיץ בעיצומו. אנשי השדה מביאים ביכורי אדמתם. פרי עמלנו מפאר את במת הביכורים, שבעת המינים ועוד מיני פרי. עטור החג, פרי אדמתנו.

אבותינו ראו בחג זה המשובח שבחגים. לא רק מפני שהוא חג מתן תורה, אלא הקלות שבו. כי בחג זה אוכלים מה שרוצים, לא כן בפסח, רק מצות. אוכלים איפה שרוצים, לא כן בסוכות, ובעיקר, אוכלים כל מה שרוצים, חלבי וגם בשרי בקלות, לא ממתינים שש שעות בין אכילת בשר וחלב…

ניצוץ מזה גם בנו נשאר, חלבי מפאר שולחננו בחג זה.

עבר חג הביכורים, ימים ארוכים באים, ימים עמוסי עמל, יגעים לאיש השדה. העצים עמוסי פרי. לאים הימים בין חג הביכורים וחג האסיף. נראים הגנים לאים, ענפי העצים כפופים מעומס הפרי, הגפנים מבשילים פריים, מצפים לידי הבוצר.

מצפה איש השדה לחג האסיף בו ישחרר את שדותיו מאותו עומס ברכה הנותן פריו – "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, באוספך מגורנך ומיקבך…"

כה חוזרת עטרת ישראל ליושנה, חגי ישראל על אדמתנו.


כתיבת תגובה