מערך לימוד שבועות כיתות ד-ו

שבועות

מערך לכיתה ד' – מתן תורה
"והעם שומעים את הקולות"

  • שיעור 1 – שבועות – חג מתן תורה?! הכרות עם מעמד הר סיני ואיך הפך חג שבועות לחג מתן תורה.
  • שיעור 2 עשרת הדיברות והדיברות שלנו. הכרות עם עשרת הדיברות. יצירת דיברות כיתתיות.
  • שיעור 3 – תורה מהי? הכרת מדרשים ופתגמים על תורה ומתן תורה.

 

שיעור 1 – שבועות – חג מתן תורה

מטרות

  • הכרות עם הסיפור המקראי, כולל מעמד הר סיני, ומדרשים הקשורים בו.
  • עידוד הפעולה היצירתית ביחס לסיפור המקראי.
  • יצירת דיון בסוגיית הבחירה והשכנוע בקבלת התורה.
  • הסבר הקשר בין מתן תורה לחג השבועות.

 

מהלך

  1. קריאת שמות י"ט ומענה על שאלות.
  2. דמיינו שאתם כתבים / צלמים בעיתון ועליכם לסקר את מעמד הר סיני – כתבו כתבה/ ציירו תמונה המתארת את האירועים.
  3. קריאת המדרשים והתייחסות לשאלות.
  4. קריאת הקטעים הנוגעים לחיבור בין מתן תורה לחג השבועות.

שמות פרק יט

א בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם–בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי.  ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר.  ג וּמֹשֶׁה עָלָה, אֶל-הָאֱלֹהִים; וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה, מִן-הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  ד אַתֶּם רְאִיתֶם, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי.  ה וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי–וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ.  ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ז וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם; וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר צִוָּהוּ, יְהוָה.  ח וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה; וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה.  ט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן, בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם-בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם; וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם, אֶל-יְהוָה.  י וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם.  יא וְהָיוּ נְכֹנִים, לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי:  כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם–עַל-הַר סִינָי.  יב וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ:  כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת.  יג לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה–אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ, לֹא יִחְיֶה; בִּמְשֹׁךְ, הַיֹּבֵל, הֵמָּה, יַעֲלוּ בָהָר.  יד וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר, אֶל-הָעָם; וַיְקַדֵּשׁ, אֶת-הָעָם, וַיְכַבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם.  טו וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים:  אַל-תִּגְּשׁוּ, אֶל-אִשָּׁה.  טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.  יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר.  יח וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד.  יט וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.  כ וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה.  כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, רֵד הָעֵד בָּעָם:  פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-יְהוָה לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב.  כב וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה, יִתְקַדָּשׁוּ:  פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם, יְהוָה.  כג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה, לֹא-יוּכַל הָעָם, לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי:  כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת-הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ.  כד וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ-רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ; וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-יְהוָה–פֶּן-יִפְרָץ-בָּם.  כה וַיֵּרֶד מֹשֶׁה, אֶל-הָעָם; וַיֹּאמֶר, אֲלֵהֶם.


  • מתי מתרחש מעמד הר סיני? אילו תיאורי זמן יש בקטע?
  • מהי 'התפאורה' בה ניתנות עשרת הדיברות? מה רואים מה שומעים?
  • מדוע לדעתכם ניתנות הדיברות כך?
  • איך מגיב העם? אילו תחושות מצוינות בקטע?
  • איך אמורים לחגוג את מתן התורה לפי הקטע?

מדרש תנחומא (בובר) פרשת לך לך סימן ו

אמר ריש לקיש: חביב הוא הגר שנתגייר מישראל בעמידתן על הר סיני. למה? לפי שאילולי שראו קולות וברקים וההרים רועשים וקול שופרות, לא היו מקבלים את התורה, וזה שלא ראה אחד מהם, בא והשלים עצמו להקב"ה, וקיבל עליו מלכות שמים, יש לך חביב מזה?


  • במה שונה קבלת התורה של מי שהיה במעמד הר סיני לזה שלא היה?
  • כיצד מציג מקור זה את קבלת התורה?
  • מה מוסיף המדרש על שאלת חשיבות ה'תפאורה'?
  • מה בין מתן תורה וחג השבועות?

חג הקציר המקראי

טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.  טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַיהוָה.  יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים–סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה:  בִּכּוּרִים, לַיהוָה.

(ויקרא כ"ג)

ט שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ:  מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.  י וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ–מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ, אֲשֶׁר תִּתֵּן:  כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  יא וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ–בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, שָׁם.

(דברים ט"ז)


  • מתי נערך חג שבועות? האם מצוין תאריך? לפי מה מחושב מועד החג?
  • מה הקשר בין מועד חג שבועות למועד מתן תורה?

תנו רבנן: בשישי בחודש ניתנו עשרת הדיברות לישראל רבי יוסי אומר: בשבעה בו.           

(תלמוד בבלי)


  • לפי הרבנים מתי ניתנו עשרת הדיברות? למה דווקא במועד זה?

לפי המקרא, חג השבועות הוא חג הקציר בו מתחילים להביא ביכורי חיטה.

  • איזה קושי יש בקיום חג זה כשאין בית מקדש וכשעם ישראל חי בגלות ולא בארץ?

כשהעם אינו חקלאי ואינו יכול לקיים חג קציר, מתבקש תוכן אחר לחג.  כך מוצאים חז"ל את הקישור למתן תורה. למרות שהמועד לא מצוין, וגם אין ציווי לחגוג מועד זה. כך מתפתחים מנהגים הקשורים במתן תורה, כגון תיקון ליל שבועות, שהינו לילה של קריאה ולימוד קטעים מהתנ"ך, התלמוד והזוהר בליל שבועות.

  1. עשרת הדיברות

מטרות

  • הכרות עם עשרת הדיברות.
  • הבנת חשיבות החוקים והכללים לקיום חברה.
  • עידוד מחשבה על החוקים הרצויים לקיום הכיתה.

 

מהלך

  1. קריאת עשרת הדיברות (שמות כ') וזיהוי הדיברות בתוך הטקסט.
  2. התייחסות לשאלות הקשורות לעשרת הדיברות.
  3. תיאורי מצב – בחרו את אחת הדיברות וחברו תיאור מצב/ סיפור שבו הדיבר היה חשוב (כלומר, שמישהו עבר עליו או חשב לעבור עליו). איסוף הסיפורים.
  4. כל תלמיד/ה חושב/ת על דיבר אחד שחשוב בכיתה (ואיסוף עשרת הדיברות של הכיתה.)
  5. מדרשים – קריאת המדרשים והתייחסות לשאלות.

שמות פרק כ

א וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר.  {ס}

ב * אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:  לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי.  ג לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ.  ד לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם:  כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא–פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי.  ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים–לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי.  {ס}

ו לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:  כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.  {פ}

ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ.  ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  ט וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת–וַיְקַדְּשֵׁהוּ.  {ס}

יא כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ–לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.  {ס}

יב לֹא תִרְצָח,  {ס}  לֹא תִנְאָף;  {ס}  לֹא תִגְנֹב,  {ס}  לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.  {ס}

יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ;  {ס}  לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.  {פ}

יד וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.  טו וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת.  טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים; וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם–לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ.  יז וַיַּעֲמֹד הָעָם, מֵרָחֹק; וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים.


  • נסו לזהות את עשרת הדברות ומספרו אותם מ- 1-10.
  • איך מנוסחות הדיברות? אילו דיברות מנוסחות בחיוב ואילו שלילי?
  • איזה סוג של חוקים הן? כלפי מי כל דיבר מופנה (לאל, למשפחה, לחברה)?
  • מהו הדיבר החשוב ביותר לדעתכם?

משנה מסכת אבות פרק ו משנה ב'

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי…

וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא – חָרוּת עַל הַלֻּחֹת.

אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶּן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, וְכָל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מִתְעַלֶּה…


  • מה אומר המדרש על עשרת הדיברות?
  • איך יכולים חוקים והתחייבות לתורה ליצור חרות?

קהלת רבה (וילנא) פרשה ג

אמר ר' יצחק ראויין היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שתינתן להם תורה מיד אלא אמר הקב"ה: עדיין לא בא זיוון של בניי. משעבוד טיט ולבֵנים יצאו ואין יכולין לקבל תורה מיד. משל למה הדבר דומה? למלך שעמד בנו מחליו ואמרו לו: ילך בנך לאיסכולי (=בית ספר) שלו. אמר: עדיין לא בא זיוו של בני, ואתה אומר ילך בנך לאיסכולי שלו? אלא יתעדן בני שניים ושלשה ירחים במאכל ובמשתה ויבריא, ואחר כך ילך לאיסכולי שלו. כך אמר הקב"ה: עדיין לא בא זיוון של בניי. משעבוד טיט ולבנים יצאו, ואני נותן להם את התורה? אלא יתעדנו בניי שניים ושלושה חודשים בְּמַן וּבְאֵר וּשְֹלָו, ואחר כך אני נותן להם את התורה.


  • מדוע, לפי המדרש, לא ניתנה התורה מיד כשיצאו בני ישראל ממצריים?
  • לפי המדרש, מי הוא המלך? מי הוא בן המלך? ומהו בית הספר?

  1. תורה מהי?

מהלך

  1. מחלקים לכל תלמיד/ קבוצת תלמידים קטע עם שאלות (כל תלמיד /קבוצה עונה על השאלות).
  2. כל תלמיד/ קבוצה מציג את המסר המרכזי של הקטע שקיבל לשאר הכיתה, בעל-פה באיור או בהמחזה.

עצרת

למה נקרא חג השבועות בשם "עצרת" ?

שבו ניתנה התורה שהיא עוצרת את האדם מללכת בדרך רעה ומנחילתו חיי העולם הבא.

ר' לוי יצחק מברדיצ'ב


  • במה מתבטא הקשר בין חג שבועות למתן תורה?
  • מה תפקיד התורה לפי הקטע?
  • איך התורה עוצרת אדם מללכת בדרך רעה? איזה היבט של התורה מדגיש הקטע?

מתן תורה וקבלת תורה

רבי מנדלי מקוצ'ק היה אומר:

חג השבועות נקרא "זמן מתן תורתנו", משום שניתנה התורה הייתה בשווה לכל ישראל, כנגד זה קבלת התורה אינה בשווה אצל כל אדם מישראל.
כל אחד מקבל את התורה לפי ערכו ולפי השגותיו
.


  • מה ההבדל בין מתן התורה לקבלת התורה?
  • מה זה אומר 'לפי ערכו ולפי השגותיו'? מדוע אנשים שונים ביכולתם 'להשיג' את התורה? אולי זה קשור להבדל בגיל, בכישורים, ברצון, בלמידה?
  • תנו דוגמא מחיי היום-יום להשגה שונה של משהו שנלמד.
  • אם השגה היא הבנה, איך ניתן לפרש עוד את האמירה כל אחד מקבל את התורה לפי השגותיו לא בהתאם לחוכמה או יכולת?

היכן ניתנה התורה

ולמה לא ניתנה תורה בארץ ישראל, שלא להטיל מחלוקת בין השבטים, שלא יהא זה אומר בארצי ניתנה התורה, לפיכך ניתנה במקום הפקר.


  • מה זה "מקום הפקר"?
  • למה ניתנה התורה במדבר ולא בארץ ישראל?
  • מה חשיבות המקום בו ניתנה התורה?
  • איזה מאפיין של התורה עולה מהקטע? למי היא שייכת?

תורה כאש וכמים

ולכך נמשלה התורה באש ובמים – מה אלו בחינם, אף התורה בחינם, שלא יעצור אדם התורה לעצמו ולמשפחתו, אלא יפזרנה לכל באי העולם וכל הזוכה ללמוד ילמד.


  • במה דומה התורה לאש ולמים?
  • מה צריך לעשות עם התורה?
  • למה האדם לא צריך לשמור את הידיעה אצלו?
  • איזה היבט של התורה מדגיש הקטע? למי היא שייכת?

פסח ושבועות

"…חג השבועות הוא מעין סיום לחג הפסח, כשם שהקציר והביכורים סיום הם לזרע, לצמיחה וללבלוב.

זמן חירותנו מעורה (קשור) בזמן מתן תורתנו להודיעך, אין חירות בלא תורה… חירות בלא חוקי חיים, בלא תורת חיים, אינה אלא פריקת עול, הפקר והפקרות שאין חברה ואומה יכולות לעמוד בהם. …"

מ. ליפסון/ עלון רמת הכובש


  • למה דומה הקשר בין פסח לשבועות? למה משתמש הכותב בדימוי הזה?
  • מה הערך המרכזי של פסח? מה של שבועות?
  • מה קורה כשיש חרות – חופש ללא חוקים? נסו לחשוב על דוגמאות מחיי היום יום למצב כזה שאין חוקים ויש אי סדר והפקרות (עושים דברים לא אחראיים)
  • מה הקשר בין חרות לתורה?

תורה וסחורה – אגדה עממית

מעשה בחכם אחד שנסע בספינה, והיו בה סוחרים עם סחורתם. בדרך היו הסוחרים משוחחים בעניניהם ומראים זה לזה את סחורתם. והחכם היה יושב מן הצד ושותק. אמרו לו הסוחרים: וסחורתך איפה היא?
אמר להם: אתי היא. חפשו הסוחרים בכל הספינה ולא מצאו כל סחורה שלו. החלו מלעיגים על החכם שאין סחורתו נראית לעין ואינה תופסת מקום.  והחכם – היה יושב ושותק.
כשקרבו לחוף התנפלו שודדי ים על הספינה ושדדו את כל אשר היה עליה. עלו הסוחרים ליבשה כשהם דלים וריקים כעניים המחזרים על הפתחים. ואותו חכם נכנס לבית-המדרש והחל לדבר דברי תורה. ראו
האנשים בבית-המדרש מה רבה תורתו של אותו חכם, חלקו לו כבוד רב . לא עברו ימים רבים ומינוהו לרב עליהם. ראו הסוחרים והבינו מהי הסחורה שהיתה עם אותו חכם, שאינה נראית לעין ואינה תופסת מקום ועל-כן אי אפשר לקחתה ממנו.

באו הסוחרים אל החכם ואמרו לו: סלח לנו שהיינו מלעיגים עליך. עכשיו ידענו: סחורתך טובה משלנו .
ששלנו אבדה ושלך קיימת. שלנו – נטלו מאתנו ולא נשאר לנו דבר, ושלך – אתה נותנה לרבים ואינך חסר ממנה כלום.


מערך לכתה ה'
מגילת רות כמגילת החסד


המערך עוסק במגילת רות, ומתמקד בהכרת עם הדמויות והיחסים ביניהן. המושג המרכזי הנבחן המערך הוא החסד, שכן נאמר על מגילת רות שהיא מגילת החסד.


  • שיעור 1 – דמויותיהן של רות ונעמי.
  • שיעור 2 – המפגש בין רות לבעז.
  • שיעור 3 – מגילת רות באמנות.
  • שיעור 4 – מושג החסד.

שיעור 1 – דמויותיהן של רות ונעמי

מטרות

  • הכרות עם דמויותיהן של רות ונעמי.
  • ניתוח היחס בין רות ונעמי.
  • מפגש עם הביטוי 'חסד' ומשמעותו בסיפור.

 

מהלך

  1. קריאת הקטע ותשובות לשאלות (אפשר בקבוצות).

מגילת רות פרק א'


ג וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, אִישׁ נָעֳמִי; וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ.  ד וַיִּשְׂאוּ לָהֶם, נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת–שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, כְּעֶשֶׂר שָׁנִים.  ה וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן; וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ.  ו וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב:  כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב–כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם.  ז וַתֵּצֵא, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ, עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה.  ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.  ט יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.  י וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ:  כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ.  יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי:  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.  יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ:  כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה–גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.  יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה.  יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.  טו וַתֹּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל-עַמָּהּ, וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ; שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.  טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ


  • מדוע נעמי וכלותיה יוצאות חזרה לארץ יהודה?
  • מדוע נעמי מבקשת מכלותיה לשוב לביתן? ממה היא חוששת?

  • מדוע הכלות (רות וערפה) רוצות ללכת עם חמותן (נעמי)?
  • איזו אוירה ישנה במעמד הפרידה?
  • כיצד רות מנמקת את הישארותה עם נעמי?
  • מה הייתם עושים במקום רות וערפה?
  • מה הוא החסד המוזכר בקטע? ומה הוא החסד המתואר שאינו מוזכר במפורש?
  • אילו תכונות מאפיינות את רות את ערפה ואת נעמי בקטע?

שיעור 2 – המפגש בין רות ובעז

מטרות

  • הכרות עם דמויותיהן של בעז ורות.
  • ניתוח היחס בין רות לבעז.
  • מפגש עם הביטוי 'חסד' ומשמעותו בסיפור.

 

מהלך

  1. קריאת הקטע ותשובות לשאלות.

מגילת רות פרק ב'

ג וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים; וַיִּקֶר מִקְרֶהָ–חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ.  ד וְהִנֵּה-בֹעַז, בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים, יְהוָה עִמָּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְהוָה.  ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים:  לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.  ו וַיַּעַן, הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים–וַיֹּאמַר:  נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב.  ז וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה–זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט.  ח וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם-נַעֲרֹתָי.  ט עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן–הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים, וְשָׁתִית, מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים.  י וַתִּפֹּל, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי–וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה.  יא וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ–הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.  יב יְשַׁלֵּם יְהוָה, פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו.  יג וַתֹּאמֶר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי, כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ, עַל-לֵב שִׁפְחָתֶךָ; וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה, כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ.  יד וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.  טו וַתָּקָם, לְלַקֵּט; וַיְצַו בֹּעַז אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט–וְלֹא תַכְלִימוּהָ.  טז וְגַם שֹׁל-תָּשֹׁלּוּ לָהּ, מִן-הַצְּבָתִים; וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ.  יז וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, עַד-הָעָרֶב; וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים.


  • מה מספרים לבעז על רות? איזה דימוי יש לה?
  • מה מצווה בעז על הקוצרים? מה מותר לרות לעשות?
  • מדוע זוכה רות ליחס מיוחד?
  • מתוך היחס המיוחד לרות מה אנו למדים על היחס למלקטות בדרך-כלל?

  • מדוע רות מופתעת מיחסו של בעז?
  • אילו תכונות מאפיינות את רות בקטע ואילו את בעז?
  • מה הוא החסד בקטע? מצידה של רות ומצידו של בעז?

שיעור 3 – מגילת רות – מדרשי תמונה

מטרות

  • הכרות מעמיקה עם סיפור מגילת רות.
  • הכרות עם יצירות אמנות המתייחסות למגילת רות.
  • הדגשת הפן הרגשי והבין אישי בסיפור.

 

מהלך

  1. כל תלמיד או קבוצה מקבלת תמונה ועונה על השאלות.
  2. הצגת התמונות וחיבור לסצנות מהסיפור.
  3. דיון:
  • מה מביעות היצירות?
  • איזו פרשנות נתן כל אמן לדמות ולסיפור?
  • איזו תמונה מצאה חן בעיניכם ומדוע?

מדרש תמונה

  • מה קורה בתמונה? מיהן הדמויות? מה מאפיין כל אחת? (גיל, מראה, לבוש, מעמד, רגש)
  • מה מערכת היחסים בין הדמויות? מה הן אומרות זו לזו?
  • תנו כותרת לתמונה.
  • איזו אווירה יש בתמונה?
  • עם איזו דמות אתם מזדהים?

מדרש תמונה

  • מה קורה בתמונה? מי הן הדמויות? מה מאפיין כל אחת? (גיל, מראה, לבוש, מעמד, רגש)
  • מה מערכת היחסים בין הדמויות? מה הן אומרות זו לזו?
  • תנו כותרת לתמונה.
  • איזו אווירה יש בתמונה?
  • עם איזו דמות אתם מזדהים?

מדרש תמונה

  • מה קורה בתמונה? מי הן הדמויות? מה מאפיין כל אחת? (גיל, מראה, לבוש, מעמד, רגש)
  • מה מערכת היחסים בין הדמויות? מה הן אומרות זו לזו?
  • תנו כותרת לתמונה.
  • איזו אווירה יש בתמונה?
  • עם איזו דמות אתם מזדהים?

מדרש תמונה

  • מה קורה בתמונה? מי הן הדמויות? מה מאפיין כל אחת? (גיל, מראה, לבוש, מעמד, רגש)
  • מה מערכת היחסים בין הדמויות? מה הן אומרות זו לזו?
  • תנו כותרת לתמונה.
  • איזו אווירה יש בתמונה?
  • עם איזו דמות אתם מזדהים?

מדרש תמונה

  • מה קורה בתמונה? מי הן הדמויות? מה מאפיין כל אחת? (גיל, מראה, לבוש, מעמד, רגש)
  • מה מערכת היחסים בין הדמויות? מה הן אומרות זו לזו?
  • תנו כותרת לתמונה.
  • איזו אווירה יש בתמונה?
  • עם איזו דמות אתם מזדהים?

מדרש תמונה

  • מה קורה בתמונה? מי הן הדמויות? מה מאפיין כל אחת? (גיל, מראה, לבוש מעמד, רגש)
  • מה מערכת היחסים בין הדמויות? מה הן אומרות זו לזו?
  • תנו כותרת לתמונה.
  • איזו אווירה יש בתמונה?
  • עם איזו דמות אתם מזדהים?

מדרש תמונה

  • מה קורה בתמונה? מי הן הדמויות? מה מאפיין כל אחת? (גיל, מראה, לבוש, מעמד, רגש)
  • מה מערכת היחסים בין הדמויות? מה הן אומרות זו לזו?
  • תנו כותרת לתמונה.
  • איזו אווירה יש בתמונה?
  • עם איזו דמות אתם מזדהים?

שיעור 4 – מגילת רות מגילת החסד

מטרות

  • הכרת המושג "חסד" והבהרתו.
  • דיון בביטויי החסד במגילת רות.
  • הדגשת חשיבות היחס המוסרי והאנושי בסיפור ובחיינו.

 

מהלך

  1. הגדרת משותפת למילה 'חסד'.
  2. הקראת ההגדרה המילונית:
  • חֶסֶד – שורש ח־ס־ד. עזרה לזולת שאיננה נובעת מתוך חובה כלשהי.
  • חֶסֶד – מעשה חריג של טוב לב לאדם נזקק.
  • החסד הוא מעשה אצילי שאין חובה לעשותו לפי הנורמות

החברתיות המקובלות.

  1. נשאל:
  • אילו מעשים של חסד לפי הגדרות אלו מופיעים במגילה?
  • מי עושה מעשה חסד כלפי מי?
  1. קראו את השיר 'כולנו זקוקים לחסד' מאת נתן זך.
  • מה הקשר בין הגדרת מושג החסד לבין החסד בשיר?
  1. קראו את הקטע 'מגילת החסד' מאת ר' זעירא.
  • מה אין במגילת רות לפי דברי זעירא?
  • מדוע נכתבה המגילה? מה חשיבותה?
  • איזה מסר מביאה המגילה על החסד? מה חשיבותו?
  • חשבו על דוגמאות למעשים של חסד בחיי היום יום שאתם עשיתם או שעשו כלפיכם?

ר' זעירא:

"מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה לא אסור ולא היתר אם כן למה נכתבה?

להודיעך כמה שכר טוב לגומלי חסדים"


כולנו זקוקים לחסד
מילים: נתן זך /לחן: אילן וירצברג

כולנו זקוקים לחסד,
כולנו זקוקים למגע.
לרכוש חום לא בכסף,
לרכוש מתוך מגע.
לתת בלי לרצות לקחת
ולא מתוך הרגל.

כמו שמש שזורחת,
כמו צל אשר נופל.
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד אפשר לנשום.

כולנו רוצים לתת
רק מעטים יודעים איך.
צריך ללמוד כעת
שהאושר לא מחייך,
שמה שניתן אי פעם
לא ילקח לעולם.

שיש לכל זה טעם,
גם כשהטעם תם…
בואי ואראה לך מקום
שבו עוד מאיר אור יום.

כולנו רוצים לאהוב,
כולנו רוצים לשמוח.
כדי שיהיה לנו טוב,
שיהיה לנו כח.

כמו שמש שזורחת…


מגילת רות

רות פרק א

א וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב–הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו.  ב וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים–מִבֵּית לֶחֶם, יְהוּדָה; וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב, וַיִּהְיוּ-שָׁם.  ג וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, אִישׁ נָעֳמִי; וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ.  ד וַיִּשְׂאוּ לָהֶם, נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת–שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, כְּעֶשֶׂר שָׁנִים.  ה וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן; וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ.  ו וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב:  כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב–כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם.  ז וַתֵּצֵא, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ, עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה.  ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.  ט יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.  י וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ:  כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ.  יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי:  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.  יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ:  כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה–גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.  יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה.  יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.  טו וַתֹּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל-עַמָּהּ, וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ; שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.  טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.  יח וַתֵּרֶא, כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל, לְדַבֵּר אֵלֶיהָ.  יט וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם, עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם; וַיְהִי, כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי.  כ וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.  כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי.  כב וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה, מִשְּׂדֵי מוֹאָב; וְהֵמָּה, בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים.

רות פרק ב

א וּלְנָעֳמִי מידע (מוֹדָע) לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל–מִמִּשְׁפַּחַת, אֱלִימֶלֶךְ:  וּשְׁמוֹ, בֹּעַז.  ב וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים–אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי.  ג וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים; וַיִּקֶר מִקְרֶהָ–חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ.  ד וְהִנֵּה-בֹעַז, בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים, יְהוָה עִמָּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְהוָה.  ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים:  לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.  ו וַיַּעַן, הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים–וַיֹּאמַר:  נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב.  ז וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה–זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט.  ח וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם-נַעֲרֹתָי.  ט עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן–הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים, וְשָׁתִית, מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים.  י וַתִּפֹּל, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי–וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה.  יא וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ–הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.  יב יְשַׁלֵּם יְהוָה, פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו.  יג וַתֹּאמֶר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי, כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ, עַל-לֵב שִׁפְחָתֶךָ; וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה, כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ.  יד וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.  טו וַתָּקָם, לְלַקֵּט; וַיְצַו בֹּעַז אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט–וְלֹא תַכְלִימוּהָ.  טז וְגַם שֹׁל-תָּשֹׁלּוּ לָהּ, מִן-הַצְּבָתִים; וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ.

יז וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, עַד-הָעָרֶב; וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים.  יח וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא, וַתִּתֶּן-לָהּ, אֵת אֲשֶׁר-הוֹתִרָה, מִשָּׂבְעָהּ.  יט וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, וְאָנָה עָשִׂית–יְהִי מַכִּירֵךְ, בָּרוּךְ; וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה עִמּוֹ, וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, בֹּעַז.

 כ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַמֵּתִים; וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ–מִגֹּאֲלֵנוּ, הוּא.  כא וַתֹּאמֶר, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה:  גַּם כִּי-אָמַר אֵלַי, עִם-הַנְּעָרִים אֲשֶׁר-לִי תִּדְבָּקִין, עַד אִם-כִּלּוּ, אֵת כָּל-הַקָּצִיר אֲשֶׁר-לִי.  כב וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, אֶל-רוּת כַּלָּתָהּ:  טוֹב בִּתִּי, כִּי תֵצְאִי עִם-נַעֲרוֹתָיו, וְלֹא יִפְגְּעוּ-בָךְ, בְּשָׂדֶה אַחֵר.  כג וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז, לְלַקֵּט–עַד-כְּלוֹת קְצִיר-הַשְּׂעֹרִים, וּקְצִיר הַחִטִּים; וַתֵּשֶׁב, אֶת-חֲמוֹתָהּ.

רות פרק ג

א וַתֹּאמֶר לָהּ, נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ:  בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ.  ב וְעַתָּה, הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית, אֶת-נַעֲרוֹתָיו; הִנֵּה-הוּא, זֹרֶה אֶת-גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים–הַלָּיְלָה.  ג וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שמלתך (שִׂמְלֹתַיִךְ) עָלַיִךְ–וירדתי (וְיָרַדְתְּ) הַגֹּרֶן; אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.  ד וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו, ושכבתי (וְשָׁכָבְתְּ); וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין.  ה וַתֹּאמֶר, אֵלֶיהָ:  כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי     (אֵלַי), אֶעֱשֶׂה.  ו וַתֵּרֶד, הַגֹּרֶן; וַתַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ.  ז וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ, וַיִּיטַב לִבּוֹ, וַיָּבֹא, לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה; וַתָּבֹא בַלָּט, וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב.  ח וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו.  ט וַיֹּאמֶר, מִי-אָתְּ; וַתֹּאמֶר, אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה.  י וַיֹּאמֶר, בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי–הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן:  לְבִלְתִּי-לֶכֶת, אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים–אִם-דַּל, וְאִם-עָשִׁיר.  יא וְעַתָּה, בִּתִּי אַל-תִּירְאִי, כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי, אֶעֱשֶׂה-לָּךְ:  כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ.  יב וְעַתָּה כִּי אָמְנָם, כִּי אם (  ) גֹאֵל אָנֹכִי; וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל, קָרוֹב מִמֶּנִּי.  יג לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם-יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי, חַי-יְהוָה; שִׁכְבִי, עַד-הַבֹּקֶר.  יד וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָו, עַד-הַבֹּקֶר, וַתָּקָם, בטרום (בְּטֶרֶם) יַכִּיר אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ; וַיֹּאמֶר, אַל-יִוָּדַע, כִּי-בָאָה הָאִשָּׁה, הַגֹּרֶן.  טו וַיֹּאמֶר, הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר-עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי-בָהּ–וַתֹּאחֶז בָּהּ; וַיָּמָד שֵׁשׁ-שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ, וַיָּבֹא הָעִיר.  טז וַתָּבוֹא, אֶל-חֲמוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר, מִי-אַתְּ בִּתִּי; וַתַּגֶּד-לָהּ–אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה-לָהּ, הָאִישׁ.  יז וַתֹּאמֶר, שֵׁשׁ-הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי:  כִּי אָמַר     (אֵלַי), אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ.  יח וַתֹּאמֶר, שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין, אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר:  כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי-אִם-כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם.

רות פרק ד

א וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר-בֹּעַז, וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה-פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי; וַיָּסַר, וַיֵּשֵׁב.  ב וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, מִזִּקְנֵי הָעִיר–וַיֹּאמֶר שְׁבוּ-פֹה; וַיֵּשֵׁבוּ.  ג וַיֹּאמֶר, לַגֹּאֵל, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ:  מָכְרָה נָעֳמִי, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב.  ד וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר, קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי–אִם-תִּגְאַל גְּאָל, וְאִם-לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע (וְאֵדְעָה) כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ; וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֶגְאָל.  ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז, בְּיוֹם-קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי; וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת-הַמֵּת, קניתי (קָנִיתָ)–לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת, עַל-נַחֲלָתוֹ.  ו וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל, לֹא אוּכַל לגאול- (לִגְאָל-) לִי–פֶּן-אַשְׁחִית, אֶת-נַחֲלָתִי; גְּאַל-לְךָ אַתָּה אֶת-גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא-אוּכַל לִגְאֹל.  ז וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה, לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ, וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה, בְּיִשְׂרָאֵל.  ח וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז, קְנֵה-לָךְ; וַיִּשְׁלֹף, נַעֲלוֹ.  ט וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן–מִיַּד, נָעֳמִי.  י וְגַם אֶת-רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ, וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו, וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ:  עֵדִים אַתֶּם, הַיּוֹם.  יא וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים–עֵדִים; יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה-חַיִל

בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם.  יב וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה–מִן-הַזֶּרַע, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ, מִן-הַנַּעֲרָה, הַזֹּאת.  יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן.  יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל-נָעֳמִי, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל.  טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ:  כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים.  טז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת.  יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד.  {פ}

יח וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן.  יט וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב.  כ וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה.  כא וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד.  כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד.  {ש}

 

על מגילת רות וגיבורתה

רוּת המואבייה היא דמות מקראית, הגיבורה העיקרית של מגילת רות, והסבתא רבתא של דוד המלך. מגילת רות מספרת את סיפורה של משפחת אלימלך המיוחסת משבט יהודה, שעקב בצורת ורעב עוזבת את מולדתה והולכת לשדה מואב, אחד מאויבי ישראל באותה תקופה. לאחר זמן מת אבי המשפחה אלימלך.

בניה של אותה משפחה, מחלון וכיליון, מתחתנים עם שתי מואביות, רות ועורפה ‏, שעל פי חז"ל היו בנותיו או נכדותיו של עגלון מלך מואב. לאחר כעשר שנים מתים שני הבנים, ונותרות רק נעמי, אם המשפחה, ושתי כלותיה. לאחר שלא נותר לה דבר, ולאחר ששומעת שהבצורת בארץ ישראל פסקה, מחליטה נעמי לחזור למולדתה אבלה, חפויה וענייה, ומפצירה בכלותיה להניח לה, כי אין לה דבר לתת להן, היא מבקשת להפרד מהן. לעומת עורפה שנשמעת לה וחוזרת למשפחתה, רות מתעקשת ודבקה בחמותה, ואומרת "עמך עמי ואלוהיך אלוהי", ומתעקשת שרק המוות יפריד ביניהן (מגילת רות א' י"ז).

לאחר שהן חוזרות לבית לחם, הולכת רות ביוזמתה ובברכתה של חמותה לשדות, ללקט שיבולים אחר הקוצרים כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים (מתנות עניים). ביום הליכתה אל השדה מושכת רות את תשומת לבו של בעל השדה, בעז. בעז מברר אצל הנערים הקוצרים אודותיה, ומתוודע לעובדה שהיא קרובתו, כלת דודו אלימלך, ולפיכך מבקש ממנה שלא תלך לשדה אחר, אלא תלקט רק בשדהו, ומן הנערים הקוצרים מבקש הוא להעניק לה יחס מיוחד ולא להטריד אותה, ומפגין כלפיה יחס חם. לאחר תקופה, יועצת נעמי לרות ללכת בלילה אל הגורן שם שוהה בעז בעת זמן זריית השעורים, ולשכב למרגלותיו במטרה לגרום לבעז לשאת אותה לאישה (מגילת רות ג' ד'). נראה כי נעמי מבקשת ממנה להשתמש לצורך כך ב"נשק" הפיתוי. אין זו מצוות ייבום במובן הפשוט, אך זה קשור למנהג הייבום – נישואים בין אשת המת לקרוב משפחתה.

רות נשמעת לה, מתרחצת, מתבשמת ולובשת את שמלותיה, ויורדת בלילה אל הגורן ושוכבת למרגלות בעז. כשבעז מתעורר מבקשת ממנו רות לישאה "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה". בעז נעתר, אולם מעלה בעיה תחוקתית: יש מישהו קרוב יותר ממנו ולפיכך שמורה לו זכות ראשונים אם יחפוץ להתחתן עם רות. אולם הוא מבטיח כי אם לא יחפוץ הקרוב השני לישאה, ישאה הוא. למחרת בטרם עולה השחר הוא משלחה חזרה לביתה. למחרת המפגש הוא עולה לשער העיר ופוגש שם את הקרוב השני המכונה "פלוני אלמוני", וששמו האמיתי כנראה נמחק על ידי כותב המגילה כביקורת על מעשיו. לאחר שהקרוב השני אינו רוצה לממש את זכותו, בשל החשש להשחית את נחלתו ואת זרעו בנישואים אלו (מגילת רות ד' ו'), (בשל האיסור על קבלת גרים ממואב), מתחתנים בעז ורות. מזיווג זה נולדה מלכות דוד, כפי שמספרת המגילה: וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד.

אפשר לראות בסיפור זה את הסובלנות שהייתה קיימת כלפי גרים בתרבות הישראלית בכלל ובשבט יהודה בפרט. יתר על כן, הסיפור אודות רות המואביה מדגיש מאוד את הבחירה החופשית של האדם לעומת הייחוס שלו, וקובע כי אפילו גר שמגיע ממדינה אויבת והופכית לתרבות הישראלית כמו מואב, נמדד רק על פי מעשיו, ולמעשה מתקבל על ידי הגורמים האריסטוקרטים של שבט המלכות והופך להיות עצם מעצמיה של המלכות הישראלית.  עץ היוחסין (על פי מגילת רות, ספר שמואל ודברי הימים), מראה את מרכזיותה של רות, ששדרת המנהיגות בממלכת יהודה משתלשלת ממנה.

מערך לכתה ו' – סוגיות חברתיות במגילת רות


המערך עוסק במגילת רות ומתמקד בסוגיות החברתיות העולות ממנה. הסיפור מעלה את סוגיית הירידה מהארץ והחזרה אליה, ובאילו תנאים נכון לעשות צעדים אלו. המערך נוגע גם בחוקי האדמה המכוונים לדאגה לחלש ומופיעים בסיפור ובמצוות החג, וכן ביחס לגר.


  • שיעור 1 – סיפור מגילת רות.
  • שיעור 2 – ירידה מהארץ ועליה אליה: הירידה של אלימלך ומשפחתו מהארץ; שאלת הלגיטימציה לירידה מהארץ, והאחריות של בעלי תפקיד בחברה.
  • שיעור 3 – לקט, שכחה ופאה: חוקי האדמה הדואגים לחלשים – לקט, שכחה ופאה, והתחקות אחר מקורותיהם המקראיים. בחינת התפישה החברתית העולה מחוקים אלו והקשר ביניהם לחג השבועות.
  • שיעור 4 –היחס לגר במגילת רות ובחברה: היחס לגר במגילת רות ובמקורות נוספים.

שיעור 1 – ירידה ועליה במגילת רות

מטרות

  • הכרות עם סיפור מגילת רות.
  • דיון בגורמים לירידה מהארץ במגילה והיום.
  • דיון על אחריות של בעלי תפקיד להתמודד עם קשיים.
  • הדגשת החשיבות של הקשר לארץ ישראל והישיבה בה.

 

מהלך

  1. קריאת פרק א' ומענה על שאלות.
  2. קריאת מדרש ומדרש לשאלות.
  3. משפט לאלימלך – נחלק את הכיתה לתביעה והגנה. על כל קבוצה לחפש בסיפור ולהוסיף טיעונים בעד ונגד הירידה של אלימלך למואב.

מגילת רות פרק א'

א וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב–הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו.  ב וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים–מִבֵּית לֶחֶם, יְהוּדָה; וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב, וַיִּהְיוּ-שָׁם. ג וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, אִישׁ נָעֳמִי; וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ.  ד וַיִּשְׂאוּ לָהֶם, נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת–שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, כְּעֶשֶׂר שָׁנִים.  ה וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן; וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ.  ו וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב:  כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב–כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם.  ז וַתֵּצֵא, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ, עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה.  ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.  ט יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.  י וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ:  כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ.  יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי:  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.

יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ:  כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה–גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.  יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי,

יַד-יְהוָה.  יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.  טו וַתֹּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל-עַמָּהּ, וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ; שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.  טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.


  • מדוע עוזבת משפחת אלימלך את בית לחם?
  • מתי רוצה נעמי לחזור ליהודה? מה הוא הגורם המשפיע על הירידה ועל העלייה?
  • האם לדעתכם זוהי סיבה מוצדקת לעזוב את הארץ?

אמר רבי שמעון:

אלימלך ושלמון ופלוני אלמוני ואבי נעמי, כולם בני נחשון בן עמינדב. ואלימלך ומחלון וכליון, פרנסי הדור היו.
ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ, שנאמר: ותהום כל העיר עליהם וגו'.

(מדרש תנחומא פרשת בהר סיני ג')


  • מה אומר מדרש תנחומא על מוצאו ומעמדו של אלימלך?
  • איך מסביר המדרש את המוות של אלימלך ובניו?
  • מה הקשר בין תפקידו ומעמדו של אלימלך ומשפחתו לעונש שקיבל על מעשיו?
  • מה דעתכם על התפישה שאדם בעל מעמד בחברה יש לו אחריות גדולה יותר? ולכן נשפט בחומרה?

שיעור 2 – לקט, שכחה ופאה – חוקים חברתיים

מהלך: קריאת קטע ומענה לשאלות.

רות פרק ב

ב וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים–אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי.  ג וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים; וַיִּקֶר מִקְרֶהָ–חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ.

…  לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.  ו וַיַּעַן, הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים–וַיֹּאמַר:  נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב.  ז וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה–זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט.  ח וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם-נַעֲרֹתָי.  ט עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן–הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים, וְשָׁתִית, מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים.  י וַתִּפֹּל, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי–וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה.  יא וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ–הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

… יד וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.  טו וַתָּקָם, לְלַקֵּט; וַיְצַו בֹּעַז אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט–וְלֹא תַכְלִימוּהָ.  טז וְגַם שֹׁל-תָּשֹׁלּוּ לָהּ, מִן-הַצְּבָתִים; וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ.
יז וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, עַד-הָעָרֶב; וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים.  יח וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא, וַתִּתֶּן-לָהּ, אֵת אֲשֶׁר-הוֹתִרָה, מִשָּׂבְעָהּ.  יט וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, וְאָנָה

עָשִׂית–יְהִי מַכִּירֵךְ, בָּרוּךְ; וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה עִמּוֹ, וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, בֹּעַז.  כ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַמֵּתִים; וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ–מִגֹּאֲלֵנוּ, הוּא.

  • מה עושה רות כדי לקיים את נעמי ואת עצמה? מדוע היא צריכה ללכת ללקט אחר הקוצרים?
  • לפי דבר הקוצרים עד כמה הצליחה רות בליקוט?
  • מה מצווה בעז על הקוצרים? מה מותר לרות לעשות?
  • מדוע זוכה רות ליחס מיוחד?
  • מתוך היחס המיוחד לרות מה אנו למדים על היחס למלקטות בדרך-כלל?
  • מדוע רות מופתעת מיחסו של בעז?

ויקרא כ"ג

(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:

(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה: (כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהֹוָה עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהֹוָה לַכֹּהֵן:  (כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:

(כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם.


  • אילו מצוות יש בקטע?
  • מה היא פאת השדה? מהו הלקט? מה צריך לעשות בהם? למי הם מיועדים?
  • מה הקשר בין חג השבועות לבין פאה ולקט?
  • איך מסביר קטע זה את מעשיה של רות?
  • האם בעז הסתפק במה שמצווה החוק ביחסו לרות? מה עשה מעבר לכך?
  • לאיזו בעיה נותנים חוקים אלו מענה? מהו המענה היום לעניים?

 

שיעור 3 – אהוב את הגר – היחס לגר במגילת רות ובימינו

  • זהו את כל המקומות בהם מופיעה התייחסות לגר במגילת רות.
  • מהו היחס הראוי לגר על פי המשתמע מן המגילה?
  • מהו היחס המקובל לגר על פי המשתמע מן המגילה?
  • מהי ההכרעה שעושה רות ? מהו חלקו של הציבור בבית לחם בהכרעה זו?
  • מהו המסר אותו אנו יכולים לשאוב מן המגילה לחיינו כיום?

רות פרק א'

טו וַתֹּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל-עַמָּהּ, וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ; שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.  טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.


  • כיצד מתגיירת רות? מה התהליך שהיא עוברת על מנת להצטרף לעם ישראל?
  • האם זה תהליך רשמי וחיצוני או תהליך פנימי?

רות פרק ב'

ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים:  לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.  ו וַיַּעַן, הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים–וַיֹּאמַר:  נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב.  ז וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה–זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט.


  • כיצד מזוהה רות? מה התואר שלה? במה היא מאופיינת?

י וַתִּפֹּל, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי–וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה.  יא וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ–הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.  יב יְשַׁלֵּם יְהוָה, פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו.


  • איך רות מגדירה את עצמה?
  • למה מופתעת רות מהיחס של בעז? מה ניתן ללמוד מכך על היחס לנוכרים?
  • איך מתייחס בעז לרות? על פי מה הוא שופט אותה?

ט וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר; וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט.  י וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט:  לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

ויקרא יט'


  • מה המצווה המופיעה בקטע? אל מי היא מכוונת?
  • מה ניתן ללמוד על מעמדם של הגרים בחברה? מה צריך להיות היחס אליהם?

לג וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם–לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ.  לד כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

ויקרא יט'


  • מה אסור לעשות לגר? למה המצווה מתייחסת דווקא לגר? למה קל יותר לרמות גר?
  • איזה יחס דורש המקרא לגר?
  • מה הנימוק ליחס הנדרש לגר?
  • איפה במגילת רות יחס כזה ניתן?

רות פרק ד'

יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן.  יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל-נָעֳמִי, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל.  טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ:  כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים.  טז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת.  יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד.


  • מה אומרות הנשים לנעמי על רות? האם הן מתייחסות למוצאה?
  • מה ניתן ללמוד על המסר של מגילת רות ביחס לגרים מכך שרות היא הסבתא רבתא של דוד המלך?
  • חשבו על המצב היום, איך מתייחסת החברה לגרים ונוכרים? לאנשים שחיים כאן אבל אינם מבני המקום?

 

מגילת רות

רות פרק א

א וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב–הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו.  ב וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים–מִבֵּית לֶחֶם, יְהוּדָה; וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב, וַיִּהְיוּ-שָׁם.  ג וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, אִישׁ נָעֳמִי; וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ.  ד וַיִּשְׂאוּ לָהֶם, נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת–שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, כְּעֶשֶׂר שָׁנִים.  ה וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן; וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ.

ו וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב:  כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב–כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם.  ז וַתֵּצֵא, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ, עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה.  ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.  ט יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.  י וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ:  כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ.  יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי:  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.  יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ:  כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה–גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.  יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם–כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה.  יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.  טו וַתֹּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל-עַמָּהּ, וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ; שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.  טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.  יח וַתֵּרֶא, כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל, לְדַבֵּר אֵלֶיהָ.  יט וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם, עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם; וַיְהִי, כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי.  כ וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.  כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי.  כב וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה, מִשְּׂדֵי מוֹאָב; וְהֵמָּה, בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים.

 

 

 

 

 

רות פרק ב

א וּלְנָעֳמִי מידע (מוֹדָע) לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל–מִמִּשְׁפַּחַת, אֱלִימֶלֶךְ:  וּשְׁמוֹ, בֹּעַז.  ב וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים–אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי.  ג וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים; וַיִּקֶר מִקְרֶהָ–חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ.  ד וְהִנֵּה-

בֹעַז, בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים, יְהוָה עִמָּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְהוָה.  ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים:  לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.  ו וַיַּעַן, הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים–וַיֹּאמַר:  נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב.  ז וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה–זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט.  ח וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם-נַעֲרֹתָי.  ט עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן–הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים, וְשָׁתִית, מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים.  י וַתִּפֹּל, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי–וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה.  יא וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ–הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.  יב יְשַׁלֵּם יְהוָה, פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו.  יג וַתֹּאמֶר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי, כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ, עַל-לֵב שִׁפְחָתֶךָ; וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה, כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ.  יד וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.  טו וַתָּקָם, לְלַקֵּט; וַיְצַו בֹּעַז אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט–וְלֹא תַכְלִימוּהָ.  טז וְגַם שֹׁל-תָּשֹׁלּוּ לָהּ, מִן-הַצְּבָתִים; וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ.  יז וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, עַד-הָעָרֶב; וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים.  יח וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא, וַתִּתֶּן-לָהּ, אֵת אֲשֶׁר-הוֹתִרָה, מִשָּׂבְעָהּ.  יט וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, וְאָנָה עָשִׂית–יְהִי מַכִּירֵךְ, בָּרוּךְ; וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה עִמּוֹ, וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, בֹּעַז.

 כ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַמֵּתִים; וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ–מִגֹּאֲלֵנוּ, הוּא.  כא וַתֹּאמֶר, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה:  גַּם כִּי-אָמַר אֵלַי, עִם-הַנְּעָרִים אֲשֶׁר-לִי תִּדְבָּקִין, עַד אִם-כִּלּוּ, אֵת כָּל-הַקָּצִיר אֲשֶׁר-לִי.  כב וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, אֶל-רוּת כַּלָּתָהּ:  טוֹב בִּתִּי, כִּי תֵצְאִי עִם-נַעֲרוֹתָיו, וְלֹא יִפְגְּעוּ-בָךְ, בְּשָׂדֶה אַחֵר.  כג וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז, לְלַקֵּט–עַד-כְּלוֹת קְצִיר-הַשְּׂעֹרִים, וּקְצִיר הַחִטִּים; וַתֵּשֶׁב, אֶת-חֲמוֹתָהּ.

 

רות פרק ג

א וַתֹּאמֶר לָהּ, נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ:  בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ.  ב וְעַתָּה, הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית, אֶת-נַעֲרוֹתָיו; הִנֵּה-הוּא, זֹרֶה אֶת-גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים–הַלָּיְלָה.  ג וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שמלתך (שִׂמְלֹתַיִךְ) עָלַיִךְ–וירדתי (וְיָרַדְתְּ) הַגֹּרֶן; אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.  ד וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו, ושכבתי (וְשָׁכָבְתְּ); וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין.  ה וַתֹּאמֶר, אֵלֶיהָ:  כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי     (אֵלַי), אֶעֱשֶׂה.  ו וַתֵּרֶד, הַגֹּרֶן; וַתַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ.  ז וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ, וַיִּיטַב לִבּוֹ, וַיָּבֹא, לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה; וַתָּבֹא בַלָּט, וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב.  ח וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו.  ט וַיֹּאמֶר, מִי-אָתְּ; וַתֹּאמֶר, אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה.  י וַיֹּאמֶר, בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי–הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן:  לְבִלְתִּי-לֶכֶת, אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים–אִם-דַּל, וְאִם-עָשִׁיר.  יא וְעַתָּה, בִּתִּי אַל-תִּירְאִי, כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי, אֶעֱשֶׂה-לָּךְ:  כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ.  יב וְעַתָּה כִּי אָמְנָם, כִּי אם (  ) גֹאֵל אָנֹכִי; וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל, קָרוֹב מִמֶּנִּי.  יג לִינִי הַלַּיְלָה,

וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם-יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי, חַי-יְהוָה; שִׁכְבִי, עַד-הַבֹּקֶר.  יד וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָו, עַד-הַבֹּקֶר, וַתָּקָם, בטרום (בְּטֶרֶם) יַכִּיר אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ; וַיֹּאמֶר, אַל-יִוָּדַע, כִּי-בָאָה הָאִשָּׁה, הַגֹּרֶן.  טו וַיֹּאמֶר, הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר-עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי-בָהּ–וַתֹּאחֶז בָּהּ; וַיָּמָד שֵׁשׁ-שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ, וַיָּבֹא הָעִיר.  טז וַתָּבוֹא, אֶל-חֲמוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר, מִי-אַתְּ בִּתִּי; וַתַּגֶּד-לָהּ–אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה-לָהּ, הָאִישׁ.  יז וַתֹּאמֶר, שֵׁשׁ-הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי:  כִּי אָמַר     (אֵלַי), אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ.  יח וַתֹּאמֶר, שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין, אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר:  כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי-אִם-כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם.

 

רות פרק ד

א וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר-בֹּעַז, וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה-פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי; וַיָּסַר, וַיֵּשֵׁב.  ב וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, מִזִּקְנֵי הָעִיר–וַיֹּאמֶר שְׁבוּ-פֹה; וַיֵּשֵׁבוּ.  ג וַיֹּאמֶר, לַגֹּאֵל, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ:  מָכְרָה נָעֳמִי, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב.  ד וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר, קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי–אִם-תִּגְאַל גְּאָל, וְאִם-לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע (וְאֵדְעָה) כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ; וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֶגְאָל.  ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז, בְּיוֹם-קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי; וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת-הַמֵּת, קניתי (קָנִיתָ)–לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת, עַל-נַחֲלָתוֹ.  ו וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל, לֹא אוּכַל לגאול- (לִגְאָל-) לִי–פֶּן-אַשְׁחִית, אֶת-נַחֲלָתִי; גְּאַל-לְךָ אַתָּה אֶת-גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא-אוּכַל לִגְאֹל.  ז וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה, לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ, וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה, בְּיִשְׂרָאֵל.

ח וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז, קְנֵה-לָךְ; וַיִּשְׁלֹף, נַעֲלוֹ.  ט וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן–מִיַּד, נָעֳמִי.  י וְגַם אֶת-רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ, וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו, וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ:  עֵדִים אַתֶּם, הַיּוֹם.  יא וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים–עֵדִים; יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה-חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם.  יב וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה–מִן-הַזֶּרַע, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ, מִן-הַנַּעֲרָה, הַזֹּאת.  יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן.  יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל-נָעֳמִי, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל.  טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ:  כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים.  טז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת.  יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד.  {פ}

יח וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן.  יט וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב.  כ וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה.  כא וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד.  כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד.  {ש}

 

על מגילת רות וגיבורתה

רוּת המואבייה היא דמות מקראית, הגיבורה העיקרית של מגילת רות, והסבתא רבתא של דוד המלך על פי המקרא. מגילת רות מספרת את סיפורה של משפחת אלימלך המיוחסת משבט יהודה, שעקב הבצורת והרעב עוזבת את מולדתה והולכת לשדה מואב, אחד מאויבי ישראל באותה תקופה. לאחר זמן מת אבי המשפחה אלימלך.

בניה של אותה משפחה, מחלון וכיליון, מתחתנים עם שתי מואביות, רות ועורפה ‏‏[1], שעל פי חז"ל היו בנותיו או נכדותיו של עגלון מלך מואב[2]. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים, ונותרות רק נעמי, אם המשפחה,

ושתי כלותיה. לאחר שלא נותר לה דבר, ולאחר שהיא שומעת כי הבצורת בארץ ישראל פסקה, מחליטה נעמי לחזור למולדתה אבלה, חפויה וענייה, ומפצירה בכלותיה להניח לה, כי אין לה דבר לתת להן, היא מבקשת להפרד מהן. לעומת עורפה שנשמעת לה וחוזרת למשפחתה, רות מתעקשת ודבקה בחמותה, ואומרת "עמך עמי ואלוהיך אלוהי", ומתעקשת שרק המוות יפריד ביניהן (מגילת רות א' י"ז).

לאחר שהן חוזרות לבית לחם, הולכת רות ביוזמתה ובברכתה של חמותה לשדות, ללקט שיבולים אחר הקוצרים כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים (מתנות עניים). ביום הליכתה אל השדה מושכת רות את תשומת לבו של בעל השדה, בעז. בעז מברר אצל הנערים הקוצרים אודותיה, ומתוודע לעובדה שהיא קרובתו, כלת דודו אלימלך, ולפיכך מבקש ממנה שלא תלך לשדה אחר, אלא תלקט רק בשדהו, ומן הנערים הקוצרים מבקש הוא להעניק לה יחס מיוחד ולא להטריד אותה, ומפגין כלפיה יחס חם. לאחר תקופה, יועצת נעמי לרות ללכת בלילה אל הגורן שם שוהה בעז בעת זמן זריית השעורים, ולשכב למרגלותיו במטרה לגרום לבעז לשאת אותה לאישה (מגילת רות ג' ד'). נראה כי נעמי מבקשת ממנה להשתמש לצורך כך ב"נשק" הפיתוי. אין זו מצוות ייבום במובן הפשוט, אך זה קשור למנהג הייבום – נישואים בין אשת המת לקרוב משפחתה.

רות נשמעת לה, מתרחצת, מתבשמת ולובשת את שמלותיה, ויורדת בלילה אל הגורן ושוכבת למרגלות בעז. כשבעז מתעורר מבקשת ממנו רות לישאה "וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה". בעז נעתר, אולם מעלה בעיה תחוקתית: יש מישהו קרוב יותר ממנו ולפיכך שמורה לו זכות ראשונים אם יחפוץ להתחתן עם רות. אולם הוא מבטיח כי אם לא יחפוץ הקרוב השני לישאה, ישאה הוא. למחרת בטרם עולה השחר הוא משלחה חזרה לביתה. למחרת המפגש הוא עולה לשער העיר ופוגש שם את הקרוב השני המכונה "פלוני אלמוני", וששמו האמיתי כנראה נמחק על ידי כותב המגילה כביקורת על מעשיו. לאחר שהקרוב השני אינו רוצה לממש את זכותו, בשל החשש להשחית את נחלתו ואת זרעו בנישואים אלו (מגילת רות ד' ו'), (בשל האיסור על קבלת גרים ממואב), מתחתנים בעז ורות. מזיווג זה נולדה מלכות דוד, כפי שמספרת המגילה:

וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן. וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב. וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה. וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד.

אפשר לראות בסיפור זה את הסובלנות שהייתה קיימת כלפי גרים בתרבות הישראלית בכלל ובשבט יהודה בפרט. יתר על כן, הסיפור אודות רות המואביה מדגיש מאוד את הבחירה החופשית של האדם לעומת הייחוס שלו, וקובע כי אפילו גר שמגיע ממדינה אויבת והופכית לתרבות הישראלית כמו מואב, נמדד רק על פי מעשיו, ולמעשה מתקבל על ידי הגורמים האריסטוקרטים של שבט המלכות והופך להיות עצם מעצמיה של המלכות הישראלית. עץ היוחסין (על פי מגילת רות, ספר שמואל ודברי הימים), מראה את מרכזיותה של רות, ששדרת המנהיגות בממלכת יהודה משתלשלת ממנה.