סמלי ומנהגי החג

פסח

פסח

הפסח הוא הקרבן אותו הקריבו בני ישראל בליל מכת הבכורות, על מנת שיפסח האל על בתיהם כאשר הוא מכה במצרים. בשנים שלאחר מכן הוקרב קרבן הפסח במסגרת המשפחתית, כזיכרון ליציאת מצרים, ונאכל בליל החג. עם חורבן בית המקדש פסק מנהג קורבן הפסח וליל הסדר החליפו.

קערת הסדר

קערה מסורתית המשמשת בליל הסדר, ועליה מונחים שישה מאכלים המסמלים רעיונות שונים הקשורים ליציאת מצרים וליל הסדר. המרור והחזרת מסמלים את קשיי העבדות. החרוסת מסמלת את לבני הטיט שבנו אבותינו כעבדים במצרים. הכרפס הנטבל במי מלח מסמל את מזונם של העבדים ואת מליחות הדמעות שהזילו. הזרוע מסמלת את קרבן הפסח, אותו נהוג היה לאכול בליל הפסח. הביצה מסמלת את קרבן החגיגה, ואת האבל על חרבן בית המקדש.

ליל הסדר

בערב הפסח נהוג להתכנס לקריאת הגדת הפסח, ובכך לספר ביציאת מצרים, וגם לקיים את מצוות החג: שתיית ארבע כוסות, אכילת מצה, מרור וחרוסת, ועוד.

חמץ ומצה

בחג הפסח מצווים היהודים לאכול מצות ולהימנע מאכילת חמץ (ואף מהימצאו בבית) במשך שבעה ימים, כזכר לחפזון בו יצאו בני ישראל ממצרים, לפני שהספיק בצקם להחמיץ. בכך מתארך זיכרון יציאת מצרים מליל הסדר עצמו לתקופה של שבוע שלם.

קציר העומר

חג הפסח הוא גם חג ראשית קציר השעורים, חג הנפת עומר התבואה – אלומות השיבולים הראשונות, שהובאו כקרבן מנחה. עם חידוש ההתיישבות החקלאית בישראל, חודש גם מנהג חג העומר, המצוין בכמה מהקיבוצים לפני סדר הפסח.

פסח מצה ומרור

אחד הדברים המרכזיים של ליל הסדר הוא "והגדת לבנך".

והדרך להעביר את הזיכרון ההיסטורי הוא לא רק בסיפור תכניו ההיסטוריים או הרוחניים של החג אלא, דווקא בסימנים החיצוניים הבולטים לעין. אותם סימנים שהילד אשר טרם למד מבחין בהם כדבר יוצא דופן. שינוי משגרת היום יום.

פסח, מצה ומרור הם סמליו העיקריים של החג.

בקושיות העתיקות שמובאות בתלמוד הירושלמי יש שלוש שאלות בלבד.

על המרור, על המצה ועל הפסח ("שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי").

ואכן רבן גמלילאל קובע שמי שלא אמר שלושה דברים בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הם אותם

פסח, מצה ומרור.

פסח שבני ישראל היו אוכלים בזמן שבית המקדש היה קיים זכר לזבח הפסח ביציאת מצרים והוא כורך יחדיו את גאולת מצרים עם תקווה שיבוא היום ושוב נאכל הפסח בבית המקדש.

מצה שאין כמותה לסמל לגאולה במצרים, ומרור שגם בעת הגאולה אין לשכוח את עבודת הפרך הנוראה בעת שיעבוד מצרים.

ארבע כוסות או חמש כוסות

מצוות שתיית ארבעת הכוסות בפסח מפורשת במשנה במסכת פסחים פרק י"א.

.."ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי…"

לארבעת הכוסות נתנו פרושים רבים אולם הידוע ביותר היא כנגד ארבע לשונות של גאולה המופיעות בספר שמות פרק ו' פסוקים ו'-ז'.

והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים.

והצלתי – אתכם מעבודתכם.

וגאלתי  – אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

ולקחתי – אתכם לי לעם.

אולם רבי טרפון, מגדולי התנאים סבור שיש לשתות כוס חמישית על לשון גאולה נוסף המופיע בהמשך בפסוק ח'.

והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'.

והאם לא הגיע הזמן, לעת הגיענו לארצנו והקמת מדינת ישראל לשתות כוס חמישית.

וכוס נוספת למזוג לאליהו הנביא שיבשר את הגאולה השלמה?!

עבדות וחרות

שני דגשים עיקריים יש בליל הסדר ובפסח:

  • "והגדת לבנך".
  • ו"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

לכאורה כדי לקיים "והגדת לבנך" אפשר לקרוא כמה פרקים בספר שמות על שיעבוד מצרים ויציאת מצרים. לשם מה כל הערב הארוך על סמליו והגדתו?

כל מטרת הערב הזה, המצה והמרור, החרוסת ומי המלח וההגדה להעביר לעצמנו ולבנינו רק דבר אחד: גם אני הייתי עבד במצרים. לא רק אבותי לפני אלפי שנים.

ומטרת הערב המיוחד כולו היא: לא אהיה יותר עבד ולא אהיה אדון לעבדים אחרים. ורבים וטובים אינם מבינים לעומק את המשמעות הזאת: בכל דור ודור, גם בדורנו אנו, גם אנחנו, גם אני.

ארבעה בנים

ארבע פעמים נצטווינו בתורה על סיפור יציאת מצרים לבנינו בספר שמות ובספר דברים.

מדרש ארבעת הבנים בא לתרץ את השאלה מדוע נזכרת מצוה זו ארבע פעמים ומה מטרתה וכן מדוע בשלושה מן המקורות השאלות והתשובות שונות וברביעי אין הבן שואל כלל, אלא אתה ביוזמתך מצווה להגיד לו.

בשלושת השאלות אלה הם שלושה טיפוסים של בנים:

חכם, רשע ותם ואילו הרביעי אינו יודע כלל לשאול.

רבות נכתב על הנוסחים השונים של המדרש ועל השאלה מי הם ארבעת הבנים. האם ארבעה טיפוסים שונים עם אופיים ותכונותיהם המנסים באמצעות השאלות גם להביע עמדה ידועה?! ואולי בכל אדם ואדם מצויים יסודות של ארבעת הבנים ובכל פעם מתגלה יסוד אחר באופיים.

בראשית החכם ואחריו הרשע, שאף הוא חכם ומתוך זדון ליבו הוא מרשיע. אחריו תם שאינו חכם ממש, אלא, יש בו מקצת חכמה ואחרון שאינו יודע לשאול שאין לו חכמה כלל, אפילו לא לשאול. האם בנו, בני האדם אין משהו מכל אלה? האם אין בנו בתקופות שונות או במצבים שונים של חיינו הכרעות של חכמה ושיקול דעת מחד ולעיתים יצר הרע  וזדון הלב מכריע בהחלטותינו את החכמה והנסיון. האם אין תקופות שלא חכמתנו ולא זדוננו מובילים אותנו אלא תמימות והחלטות שגויות ושמא יש לעתים במעשינו ובמחשבותינו משום תמימות ואפילו טפשות?!

ראוי להוסיף לסיום שאמנם דברה ההגדה בלשון זכר – ארבעה בנים אולם אנו נוסיף גם ארבע בנות והבנים והבנות, ארבעתם כאחד, נאבקים בתוכנו לחיים של משמעות.